נפילה בבור בכביש ליד הרכב: מפגע כביש? תאונת דרכים?

מעידה בבור בכביש בצמוד לרכב נחשבת לתאונת דרכים?

האם תובעת שנפגעה  בתאונה כשמעדה בסמוך לרכבה (לדבריה בשל בור בכביש), מיד לאחר שסיימה לחגור את בנה הפעוט במושב הבטיחות האם מדובר ב"תאונת דרכים" ואז יש לתבוע את ביטוח החובה של הרכב בו נהגה או שמדובר במפגע בכביש ויש לתבוע את העיריה בה ארעה התאונה?

התובעת, מורה כבת 37 נפגעה בתאונה כשמעדה בסמוך לרכבה, מיד לאחר שסיימה לחגור את בנה הפעוט במושב הבטיחות.

הצדדים היו חלוקים בשאלה האם מדובר בתביעה "תאונת דרכים" ואז מגיע לתובעת פיצוי מחברת ביטוח החובה של הרכב בה נהגה או שמא מדובר במפגע רשלני של העיריה ואז על העיריה לפצות את התובעת?

המקרה הגיע לפתחו של בית המשפט אשר קבע כי מדובר ב"תאונת דרכים" מהטעמים הבאים:

סעיף 1 לחוק הפלת"ד מגדיר תאונת דרכים כ"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה".

שימוש ברכב מנועי מוגדר בחוק הפלת"ד כ"נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו…".

לכן נדרשו בתי המשפט לשאלה מה נחשב שימוש ברכב "למטרות תחבורה" ולענייננו רלוונטי בפרט מה נחשב "כניסה" לרכב או "ירידה" ממנו.

ברע"א 8744/18 בעניין פלוני, ביהמ"ש העליון אימץ את ההגדרה שהציע כב' השופט ריבלין בספרו (תאונת הדרכים, מהדורה 4 (2011)) וקבע שהכניסה לרכב מתחילה עם תחילת המגע הפיזי בין האדם לבין הרכב, והירידה ממנו מסתיימת כשרוכש האדם עמידה יציבה מחוץ לרכב.

לצד זאת ביהמ"ש הוסיף וציין כי "אין די בהגדרה טכנית של מתחם השימוש ברכב על מנת לקבוע כי פעולה זו או אחרת באה בגדר "שימוש ברכב מנועי", שכן, ייתכנו מקרים שאף שנוצר בהם מגע פיסי בין הנכנס לבין הרכב… לא ניתן לראות בהם התחלה של "כניסה" לתוכו.

כך גם לא ניתן לומר כי כל הפעולות הנעשות בטרם רכש היורד עמידה יציבה מחוץ לרכב, או בטרם סגר הוא את דלת הרכב, מהוות חלק מפעולת ה"ירידה".

על-כן קבע ביהמ"ש שיש להחיל את המבחנים שנקבעו בהלכת ינטל (רעא 9084/05‏) לבחינת השאלה האם שימוש מסוים עונה להגדרת השימוש של "נסיעה", גם על השימושים של "כניסה" לרכב ו"ירידה" ממנו והדגיש שאין להסתפק במבחן "טכני" בלבד ויש ליישם את העקרונות באופן מהותי תוך הפעלת שיקול דעת בהתאם לנסיבות המסוימות של כל מקרה לגופו;

 הלכת ינטל קבעה שני מבחנים מצטברים לבחינת השאלה האם שימוש מסוים עונה להגדרת השימוש של "נסיעה" אם לאו:

המבחן הראשון הוא מבחן ההכרח הפיזי שבפעולה. כל אותן פעולות שיש הכרח מבחינה פיזית לבצע אותן, כאלו שאלמלא יבוצעו לא ניתן יהיה להשתמש ברכב לצורך נסיעה, מקיימות את המבחן הראשון.

המבחן השני דורש שהפעולה תהווה חלק טבעי ואינטגרלי מהנסיעה.

כלומר, על פי פסק הדין בעניין פלוני פעולה מסוימת תיחשב כשימוש של "כניסה" לרכב או "ירידה" ממנו אם היא הייתה הכרחית מבחינה פיזית לצורך כניסה/ירידה ואם היא הייתה חלק טבעי ואינטגרלי מפעולת הכניסה לרכב או הירידה ממנו.

את המבחן יש ליישם, כאמור בפסק דין פלוני, באופן מהותי ולא טכני.

יישום המבחן האמור על המקרה דנא מוביל למסקנה שיש לראות בתאונה כתאונת דרכים כמשמעות מושג זה בחוק הפלת"ד.

בית המשפט הסביר:

התובעת ניגשה לדלת הקדמית-ימנית של הרכב כדי לחגור את בנה התינוק בכיסא הבטיחות במושב שליד הנהג. החובה לחגור ילדים במושבי בטיחות קבועה בתקנות התעבורה.

נמצא שפעולה זו של חגירת הילד במושב הבטיחות היא הכרחית וחיונית לנסיעה שאם לא תתבצע לא ניתן יהיה לנסוע ברכב מבחינה נורמטיבית.

אמנם, מבחינה פיזית/טכנית גרידא הרכב יכול לנסוע גם אם הייתה התובעת משאירה את בנה התינוק על המדרכה ונוסעת בלעדיו (וממילא הייתה חוסכת לעצמה את הצורך לגשת אל דלת המושב הקדמי שליד הנהג) אך מובן שתוצאה המתבססת על הנחה שכזו היא תוצאה אבסורדית ובלתי אפשרית.

לכן ראוי לומר שאין כל אפשרות (פיזית/טכנית) לאמא המבקשת לנסוע ביחד עם ילדיה ברכב להתחיל בנסיעה מבלי שתושיב קודם את ילדיה ברכב בבטחה.

זהו לגמרי שימוש ברכב לצורך נסיעה, הפעולה היא פעולה הכרחית לצורך הנסיעה ותודה לאל היא מהווה חלק טבעי ואינטגרלי מפעולת הנסיעה.

"התארכות שלב הכניסה לרכב"

זאת ועוד, ביהמ"ש סבור שכאשר הורה המטופל בילדים מבקש לנסוע ברכב מתארך ומתרחב טווח הזמן של ה"כניסה" וה"ירידה" מהרכב באופן שיש לומר שכל הפעולות המתבצעות מרגע המגע הפיזי הראשוני עם הרכב לצורך הושבת הילדים וחגירתם ועד שההורה מתיישב במושב הנהג ומתחיל בנסיעה – הן פעולות המהוות חלק מפעולת הכניסה לרכב;

באופן דומה יש לומר שכל הפעולות המתחילות בירידת ההורה הנהג מהרכב ועד להורדת הילדים בבטחה מהרכב, הן חלק מפעולת הירידה מהרכב.

אין להפריד באופן מלאכותי ולבחון האם התובעת רכשה עמידה יציבה מחוץ לרכב בעת שנפגעה שכן אין לכך כל משמעות.

גם אם התובעת עמדה יציבה מלוא גופה מחוץ לרכב ומעדה כשהייתה בדרכה מהמושב שליד הנהג אל מושב הנהג – עדיין יש לומר שפעולת הכניסה אל הרכב כבר החלה עם יצירת המגע הפיזי לצורך הושבת התינוק ברכב, וזו טרם הושלמה שכן התובעת טרם התיישבה במושב הנהג.

לכן זה נחשב "שימוש" או חלק מ"נסיעה"

לפיכך ביהמ"ש סבור שיש לראות בתאונה הנדונה כתאונה שאירעה אגב שימוש של "נסיעה" שכן חגירת ילדים במושב הבטיחות היא פעולה הכרחית לצורך נסיעה, או ככזו שאירעה אגב שימוש של כניסה לרכב, שכן פעולת הכניסה לרכב החלה וטרם הושלמה.

למעלה מן הצורך ביהמ"ש השתכנע שהתובעת טרם ייצבה את עמידתה מחוץ לרכב בעת שמעדה ונפלה, ועל-כן גם ניתן לומר שהתאונה אירעה בעת שהתובעת ירדה מהרכב לאחר שחגרה את בנה.

אם כי זו איננה דרך המלך.

מדובר ב"תאונת דרכים" ולא בתביעת רשלנות כנגד העירייה

בסיכומו של דבר ביהמ"ש סבור כי אפשר לראות במקרה דנא כנופל בגדרי השימוש של "נסיעה" או בגדרי השימוש של "כניסה" לרכב או "ירידה" ממנו גם יחד.

אם כך ואם אחרת המסקנה היא שנסיבות התאונה עונות על הגדרת המושג "תאונת דרכים" כמשמעו בחוק ובהתאם למבחנים שהותוו בפסיקה.

לפיכך התביעה כנגד העיריה נדחתה!