האם עובד שנפגע בעבודה בשל טעות אנוש – האם עדיין מוטלת אחריות על המעביד?
התובע, עובד כפיים, כשל ועקב טעות אנוש, ניקה, במסגרת עבודתו, מכונת קטיף המצוידת בסכינים חדות מבלי לנתק אותה מן החשמל, דבר שגרם לפגיעה באצבעות ידו.
הסוגיה המתעוררת בהליך זה עוסקת בעיקרה במידת אחריות המעביד לפגיעה, אם בכלל?
התאונה הוכרה כתאונת עבודה
מאחר והתובע נפגע במהלך עבודתו הביטוח לאומי הכיר בתביעה כ"תאונת עבודה" וקבע את נכותו בשיעור 24%.
התובע הגיש תביעה גם נגד המעביד בטענה כי הפר חובה חקוקה והתרשל כלפיו
המקרה הגיע לפתחו של בית המשפט אשר בחן את הראיות, שמע את העדים וקבע:
מעביד ומי שאחראי על בטיחות עובד על פי דין חב בחובת זהירות מושגית כלפי עובדו.
במובן זה, עליו ליצור מקום עבודה בטוח ולהנהיג שיטות עבודת בטוחות, וכן לספק חומרים ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים.
חובה נוספת המוטלת על המעביד היא החובה לפקח באופן יעיל ורציף אחר נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים על ידי העובדים, להדריך את עובדיו ולהזהירם מפני סיכונים הכרוכים בביצוע העבודה.
הכל במטרה לאכוף את נהלי הבטיחות.
פקודת הבטיחות בעבודה, ותקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכה לעובדים) תשנ"ט–1999 מבטאות את החובה למסור לעובד מידע עדכני בדבר הסיכונים הקיימים בתחנת העבודה ולהדריכו בדבר מניעת סיכונים והגנה מפניהם.
החובה היא חובה כללית וגורפת לנקוט כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שהעובדים יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים.
המעביד אינו יוצא ידי חובתו, אך מעצם אספקת האמצעים המגנים והעברת ההדרכה.
עליו לפקח גם באופן יעיל על בצוע ומלוי כראוי של כל ההנחיות.
המעביד חייב אם כן להנחיל לעובדים נהלי עבודה ברורים לבטיחות וגהות.
הוא אינו רשאי להניח, כי העובדים ינקטו מיוזמתם אמצעים למניעת תאונות:
"מעביד חייב לצפות גם מעשה רשלני של העובד, אפילו כשהוא בא בניגוד לחובות מפורשות ואף כשהעובד מודע לסכנה שבמעשהו"
לא כל סיכון מהווה התרשלות של המעביד
עם זאת, כמובן, לעיתים נותרות סכנות שאין אפשרות לסלקן, הנובעות מאופי העבודה כשלעצמה.
קיימים גם סיכונים רגילים שיש להכיר בהם ולחיות איתם בחיי היום יום, אשר המעביד אינו נושא באחריות להם, שכן הוא אינו מבטח את העובד כנגד כל סיכון בעבודה וכנגד כל תאונה העלולה לקרות.
ההוראות הקבועות בחקיקה מהוות אמצעי עזר לבירור האמצעים שעל מעביד לנקוט כדי לצור עבור עובדיו הגנה סבירה מפני תאונות, אם כי לעיתים יידרש המעביד לנקוט סטנדרט זהירות גבוה אף יותר.
חובה חקוקה לגדר את המכונה
הפסיקה עסקה רבות בחובת ה"גידור לבטח" ונקבעו אמות מידה ברורות לפיהן החובה לגדור לבטח חלק מסוכן של מכונה, היא חובה אישית המוטלת על מחזיק המכונה.
כמו כן, חובתו של המחזיק לגדר חלק מסוכן במכונה קיימת ונשארת, גם כשמדובר בפועל רשלן.
אם מאיזו סיבה שהיא, ולו גם באשמת העובד הנפגע, המכונה אינה מגודרת כהלכה וכתוצאה מזה נגרם לו נזק, הרי שנוצרה העוולה של היפר חובה שבחוק לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין. בהתאם להלכה, גם אם לא ניתן לגדר את המכונה לבטח אין זו הגנה למעביד, ועליו לפצות את העובד שנפגע.
בהתאם לסעיף 39 לפקודת הבטיחות בעבודה, חלה על מעביד החובה להתקין במכונה מפסק אוטומטי, אם לא ניתן לגדר לבטח את חלקיה המסוכנים.
כמו כן, בהתאם להלכה הפסוקה, גידור לבטח הוא אמצעי העשוי למנוע באופן מוחלט את המגע, כל עוד החלק ממשיך להיות מסוכן, גם אם על ידי כך תסוכל הפעלת המכונה.
בתי המשפט חזרו וקבעו, שהעדר גידור לבטח, כאשר הכוונה לגידור שיש בו כדי למנוע כל מגע עם החלקים המסוכנים במכונה כאשר המכונה פועלת, מטיל אחריות על המעביד.
כך גם במקרים בהם לא היה קיים במכונה מגן כלשהו שימנע מהעובד להכניס את ידו למירווח שבין שני חלקי המכונה, ולא היה גידור שיעצור את הפעלתה האוטומטית של המכונה במקרה של תקלה, דהיינו מגן משולב אשר בהתרוממו נפסק באופן אוטומטי מהלך המכונה וכל עוד שאינו חוזר למקומו אי אפשר להניעה.
הפרת חובה חקוקה מקימה חבות ברשלנות כלפי העובד
הפסיקה הוסיפה וקבעה, שהפרת חובת הגידור לבטח עשויה כשלעצמה להקים חבות ברשלנות, שכן הפרה של סטנדרט ההתנהגות שנקבע בדבר חקיקה עשויה לשמש כאמת מידה להפרת סטנדרט הזהירות הנדרש במסגרת עוולת הרשלנות.
לא מדובר בסיכון שעובד לוקח על עצמו
קטיעת אצבעותיו של עובד, כתוצאה משגגה במהלך העבודה אינה סיכון אינהרנטי הטמון בעבודה עצמה, מדובר בתוצאה אומללה של העדר נקיטת אמצעי בטיחות מספיקים.
חובת המעביד הייתה לחשוב על דרכים בהם ניתן היה להקטין את הסיכון, החל מבדיקת האפשרות הטכנית למנוע את הפעלת המכונה כאשר המגן מורם וכלה במתן הוראות ברורות לפיהן הניקוי יעשה תמיד במקום בו לא קיימת אפשרות של חיבור המכונה לחשמל.
התובע בעצמו תאר שהניקוי בשעות הבוקר נעשה מחוץ לחממה במקום שהמכונה לא יכולה להיות מחוברת לחשמל.
כמו כן, ניתן היה להורות על שימוש בכפפות או באמצעי שיאפשר את הניקוי ללא החדרת היד לעבר הסכינים או בכל אמצעי אחר שיש בו כדי להקטין את הסיכון.
ניתן היה לחשוב על דרכים נוספות – כגון רענון הוראות הבטיחות, שילוט אזהרה על המגן או כל דרך שתביא לתודעת העובד שעליו לוודא שהמכונה מנותקת מן החשמל בטרם הניקוי.
אמנם התובע אישר שידע שבעת ניקוי המכונה יש לנתק אותה מן החשמל ואישר ששגה, אולם הנתבעות לא טרחו להוכיח שניתנו הוראות בטיחות בכתב, שנעשה ריענון של הוראות הבטיחות והובהרה לעובדים חזור והבהר הסכנה הגלומה בניקוי המכונה, על מנת שיזהרו שבעתיים.
האם יש לתובע אשם תורם?
גם אם טעה התובע בכך שהכניס את ידו למכונה בשעה שהייתה מחוברת לחשמל, יש לראות בכך טעות שיש בה כדי להטיל עליו אשם תורם סביר.
המעביד הוא זה שהעמיד את התובע לפני סיכונים מיותרים אשר לא היו אינהרנטיים לעבודתו ואשר ניתן היה למונעם באמצעים סבירים, של הקפדה על סביבת עבודה בטוחה, הסבר מפורט ומתועד על הסיכונים והעדר נגישות לסכינים כשהמכונה בפעולה.
לעומת זאת, התובע לכל היותר טעה בכך בכך שבמהלך עבודה שמעבידו הורה לו לבצעה, הכניס את ידו למכונה.
ההשוואה בין "האשמה המוסרית" של המעביד הנובעת ממעשיו ומחדליו בכל הנוגע לאי נקיטת שיטות עבודה בטוחות למניעת הסיכון הנדון, לבין מחדלו של העובד – התובע, אשר בנסיבות האמורות לא נתן דעתו על מלוא המשמעות של מעשהו – מובילה למסקנה, כי גם אם טעה התובע, אשמתו המוסרית קטנה לעין ערוך מאשמת המעביד.
התובע לא ביצע פעולה מכוונת אסורה ואף לא הוזהר בטרם ביצוע הפעולה, אלא כשל כבן אנוש, בחוסר תשומת לב לכך שהמכונה מחוברת לחשמל.
התובע העיד בהגינותו שקיבל הדרכה, ידע איך לנקות את המכונה, ידע שעליו לנתק אותה מהחשמל ובכל זאת, מתוך היסח הדעת, וחוסר תשומת לב הכניס ידיו לעבר הסכינים כאשר המכונה פועלת.
לאחר בחינת הפסיקה, ומכלול הנסיבות המפורטות, סבורני ששעה שניתן להניח שהעובד אינו אדם חסר בינה ועליו להיות מרוכז בעבודתו, להימנע מסיכונים מיותרים ולבצע את עבודתו תוך תשומת לב למעשיו, ולפיכך הטיל עליו בית המשפט רשלנות תורמת בשיעור של 15% בלבד.
