התובע נפגע במהלך עבודתו כשהוא ופועל נוסף התכוונו להעביר אל תוך הקומה השנייה, משקוף שהועלה על ידי טלסקופ עד לגובה המרפסת בקומה השנייה.

התובע הניח את רגלו  על מעקה עשוי מעץ שרוחבו כ-10 ס"מ שהקיף את המרפסת.

התובע טען כי נאלץ להפעיל מאמץ פיסי לצורך הרמת המשקוף ומשיכתו לכיוונו לצורך העברתו והנחתו על רצפת המרפסת, כשלפתע התפרק המעקה וקרס וכתוצאה מכך איבד התובע שיווי משקל ונפל מגובה רב.

• האם מדובר בתאונת דרכים מאחר ומדובר ב"כח מעכני" של הטלסקופ?

• האם מדובר ברשלנות של המעביד כלפי העובד?

• האם ישנם גורמים אחראיים נוספים לפגיעתו של  התובע?

המקרה הגיע לפתחו של בית המשפט אשר קבע:

אין המדובר בתאונת דרכים!

בעת התרחשות התאונה, הטלסקופ כבר שחרר את המשקוף וקיפל את הזרוע שלו.

התאונה ארעה לאחר שהמכונה כבר פרקה את המשקוף וללא קשר לכוח המכני של הטלסקופ.

הנפילה ארעה מחמת קריסת המעקה בעת שהתובע ועובד נוסף אחזו במשקוף בניסיון להכניסו למרפסת וללא קשר לטלסקופ אשר כבר שחרר את המשקוף ואף קיפל את זרוע ההרמה.

לא הוכח כל קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין ניצול הכוח המכני של הטלסקופ (אם וככל שהיה מוכח שמדובר ברכב שלא שינה את ייעודו המקורי וגם בעניין זה, לא הוצגו כל ראיות ואין די באמירה סתמית בסיכומים) לבין התאונה.

הנפילה של התובע לא ארעה מחמת תחום הסיכון שיוצר ניצול כוח מכני של רכב או מחמת תרומתו של הכח המכני ושבגינו ביקש המחוקק ליתן פיצוי ע"פ חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

ולכן אין המדובר ב"תאונת דרכים".

האם המעביד אחראי לפיצוי התובע?

באשר לאחריות המעביד:

קבע בית המשפט שהוא האחראי העיקרי לבטיחות עובדיו.

למעביד אחריות מושגית לספק לעובדיו מקום עבודה בטוח, תנאי ושיטת עבודה בטוחים, לוודא כי עובדיו קיבלו הדרכה, ציוד מגן ואזהרה מפני סכנות.

אין ספק כי ביצוע עבודה של הכנסת משקופים למרפסות בגובה הינה עבודה אשר בהעדר הדרכה מתאימה, בהעדר נהלי זהירות ובהעדר אמצעי זהירות כגון רתמות, או מעקות בטיחותיים מסביב למרפסות, ניתן היה לצפות כי ייגרם נזק של נפילה מהסוג שנגרם לתובע.

האם בנוסף למעביד יש גורם נוסף שאחראי לפיצוי התובע?

בית המשפט מצא כי ישנה אחריות גם לקבלן הראשי.

גם הקבלן הראשי הפר את חובתו המושגית והקונקרטית כלפי תובע ואף הפר הוראות חקוקות, שנועדו לטובתו והגנתו של התובע ובכך נגרם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק אליו כוונו אותן הוראות חוק.

בית המשפט הטיל אחריות גם על חברת האלומיניום

גם על חב' האלומיניום מוטלת אחריות לביצוע כל עבודות האלומיניום לרבות העלאת המשקופים למרפסות הוטלה בהתאם להסכם בין חב האלומיניום לקבלן הראשי.

בהתאם להסכם בינהם לא צומצמה אחריות חב' אלומיניום רק לאספקת החומרים, או רק להתקנתם בתוך הדירות עצמן, אלא ההתקשרות עמה הייתה לביצוע כל עבודות האלומיניום.

בית המשפט חילק את האחריות בין כל הגורמים כך שקבע כי כולם מעוולים יחדיו כלפי התובע אולם עיקר האחריות רובצת על המעביד.

יחד עם זאת גם על הקבלן הראשי הייתה מוטלת חובה שמנהל העבודה מטעמה ידאג שכל עובד באתר יימלא אחר תקנות הבטיחות בעבודה, יקבל הדרכה מתאימה ויבצע את העבודה בשיטה בטוחה.

בהעדר גרסה כלשהיא מטעמם, ברי כי הקבלן הראשי הפר את החובות החקוקות המוטלות עליו והתרשל בחובות המוטלות עליה כקבלן ראשי ומבצע הבניה.

וגם לחב' אלומיניום אחריות מכוח העובדה שהיא זו שהייתה אחראית על ביצוע כל עבודות האלומיניום, המשיכה  לעבוד באתר ואף העסיקה אחראי מטעמה באתר.

בית המשפט קבע כי אין להטיל אשם תורם על התובע

בנסיבות העניין, אין להטיל אשם תורם, בשיעור כלשהו, על התובע. 

לתובע נקבע נכות צמיתה בשיעור של 55%.

התובע קיבל פיצוי מביטוח לאומי בסך כולל של 1,124,000 ₪.

מעבר לסכום זה קבע בית המשפט כי יש לפצות את התובע בסך של 1,506,000 ₪.

סה"כ קיבל התובע סל של 2,640,000 ₪.

הדבר אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי ויש לבחון כל מקרה לגופו.

ארעה לכם תאונה ואתם מעוניינים לדעת מה הפיצוי המגיע לכם?

צרו עימנו קשר

הפוסט נפגע בעבודה להרכבת אלומיניום הופיע לראשונה ב-עו"ד שלהבת רובין.

התובע עבד כנהג העמסה וחלוקה בכל רחבי הארץ. העבודה התבצעה ברמפת העמסת סחורות. ליבת התפקיד כללה נשיאה של מטענים והעמסתם על גבי כלי רכב במטרה לשנעם לכל רחבי הארץ.

במסגרת זאת, סופק לתובע רכב מסחרי (טנדר סגור) לשם ביצוע עבודתו.

כחודש לאחר תחילת עבודתו, התבקש התובע לסייע לעובד אחד בנשיאת ארגז לאורך מספר מטרים, והעמסתו על גבי המשאית שבאמצעותה עבד.

תוך כדי הרמת הארגז, חש התובע כאב בחלק הקדמי של הזרוע השמאלית, שבהמשך התברר כקרע חלקי בשריר הביצפס במרפק שמאל.

מי אשם בתאונה?

לטענת התובע, המעסיקה שלו התרשלה בהנהגת שיטת עבודה לא בטוחה שגרמה לפציעתו.

לדבריו, משקלו של הארגז שנשא היה בין 20 ל-30 ק"ג, משקל שנשיאתו על-ידי אדם ללא ציוד ומכשור מתאימים היא מסוכנת ובלתי סבירה.

עוד טוען התובע כי הוא לא עבר כל הדרכה בנוגע לאמצעי הבטיחות הנדרשים או לסיכונים הכרוכים בעבודה ואף לא בנוגע לשימוש באמצעים מכניים להרמת משאות.

ממילא, טוען התובע, בנסיבות העניין לא ניתן היה לעשות שימוש באמצעים שכאלה לצורך הרמת הארגז.

התובע מוסיף וטוען כי טענת הנתבעת שלפיה הוא לא היה רשאי לסייע לחברו לוזובסקי במסגרת העבודה, נעדרת כל יסוד,

ומכל מקום כי לא היה בשטח כל גורם שניתן היה לבקש את אישורו או לקבל ממנו הנחיות בזמן אמת.

לטענת המעסיקה שלו – טוענת מנגד כי משקל הארגז שהורם לא עלה על 15 ק"ג, וממילא כי היה על התובע להרימו תוך שימוש באמצעים מכניים שסופקו לו.

לדבריה, עובר לתחילת עבודתו אצלה ידע התובע במה כרוכה העבודה ומה הסיכונים הנובעים ממנה, ולא העלה כל טענה בדבר מגבלה פיסית מצדו לעמוד בתנאיה.

עוד מוסיפה הנתבעת כי התובע לא היה רשאי להעניק סיוע לחברו במסגרת עבודתו;

כי התנהלותו נבעה מרצון להרשים את מעסיקיו תוך חריגה מנהלים; ומכל מקום כי הענקת סיוע שכזה הייתה טעונה אישור של מנהלו.

בצד זה נטען כי התובע קיבל הדרכה ממצה בנוגע לאופן העבודה, נהלי הבטיחות והשימוש במכשירים המכניים,

וכי לכל אורך שעות היום נכח בשטח מנהלו, ועל התובע היה לפנות אליו לקבלת ייעוץ והנחייה.

המקרה הגיע לפתחו של בית המשפט אשר קבע:

המעביד צריך לתת הדרכה מתאימה לעובדיו

רכיב מרכזי באמצעי הזהירות שעל המעסיק לנקוט, עניינו במתן הדרכה נאותה לעובדים בנוגע לדרך ביצוע העבודה ולסיכונים הקיימים, לא כל שכן כשמדובר בעובדים המצויים בתחילת דרכם.

תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכה לעובדים) מטילות על המעסיק חובה נרחבת לנקוט אמצעים שיוודאו שהעובדים פועלים בתנאי בטיחות אופטימליים,

כשלעניין זה אין די בעצם הספקת אמצעי הגנה והדרכה, אלא על המעסיק לקיים פיקוח יעיל שיבטיח את מילוי ההנחיות ויישום הכללים.

על המעביד מוטלת חובת זהירות כלפי עובדיו

אשר לחובת הזהירות המוטלת במישור הקונקרטי על מעסיק שעובדו עוסק בהרמת משקלים, בתי המשפט הכירו בכך שנשיאת משקלים גבוהים ללא אמצעי עזר מתאימים

וללא הדרכה נאותה בנוגע לשימוש בהם, עשויה לעלות כדי הפרה של חובת המעסיק לספק לעובד סביבת עבודה בטוחה.

אמנם, החוק נעדר קביעה ברורה בדבר המשקל המרבי שניתן להרים באופן ידני.

סעיף 172 לפקודת הבטיחות בעבודה קובע כי "השר רשאי להתקין תקנות הקובעות את המשקל המקסימלי של משאות שעובדים במפעלים או במקומות עבודה אחרים ירימו, יישאו או יניעו",

אך עד היום טרם נקבע משקל מרבי מותר ביחס לבגיר.

אף הפסיקה לא אסרה באופן קטגורי הרמה של משקלים גבוהים.

ואולם, בתי המשפט ביקשו בכל זאת להציב – גם אם באופן קזואיסטי, ותוך מעבר ממקרה למקרה, אמות מידה שישרטטו את סטנדרט ההתנהגות הסביר בתחום זה.

מהו המשקל הסביר?

מהפסיקה עולה, אפוא, כי נשיאת משקלים העומדים על 50 ק"ג, 30 ק"ג ואף 20 ק"ג לאדם ללא אמצעי עזר, עלולה להיחשב רשלנית.

מנגד, נשיאת משקל של 10 ק"ג לאדם תיחשב לרוב סבירה.

בית המשפט קבע כי שיטת העבודה שהונהגה חורגת מסטנדרט ההתנהגות הסביר.

במקרה זה עולה, כי שיטת העבודה שהונהגה חורגת מסטנדרט ההתנהגות הסביר.

אמנם, משעה שהיה בידי התובע לדעת מראש את משקלו של כל ארגז באמצעות מסמך הגט פס שקיבל, ומשעה שלטענתו, משקל הארגז עמד על 30-20 ק"ג;

האם יש אשם תורם לתובע?

מתי בכל זאת ייוחס לעובד אשם תורם? הדבר יקרה לרוב כשהעובד פועל באופן אוטונומי תוך הפעלת שיקול דעת עצמאי, ונוטל על עצמו סיכון בלתי סביר,

מתעלם מסיכונים ודאיים, ומבצע עבודתו בדרך מסוכנת (עניין שטרן, פסקה 3).

כפי שקבע השופט הנדל בע"א 6332/15 צלאח נ' עדוי, פסקה 15 [פורסם בנבו] (23.11.2017) –

פסיקת בתי המשפט מבחינה בין מקרים שבהם נוטל פועל סיכון בלתי מחושב וממשי, באופן חופשי, ואותו סיכון שהוא שגורם לנזק, לבין מקרים אחרים שבהם לא נקט מעביד אמצעי זהירות.

במקרים הראשונים מוטל על העובד אשם תורם, ואילו במקרים האחרונים האשם כולו מיוחס למזיק או למזיקים, גם לנוכח הפער בין העובד למעבידו, ויכולתו הרבה של המעביד למנוע את הנזק.

במקרה דנן:

אפשר שהיה על התובע לנקוט יתר זהירות בטרם ימהר להרים את הארגז בידיו, ובתוך כך לפנות למנהלו כדי לקבל ממנו הוראות והנחיות כיצד לפעול.

ואולם, בנסיבות של היעדר הדרכה מספקת בדבר אופי הסיכונים;

של אי קיומו של נוהל ברור בדבר שיטת עבודה – מתי באופן ידני ומתי תוך שימוש במכשור;

ושל אי קיום הדרכה לגבי אופן השימוש במכשור עצמו; ובמצב שבו דובר בשני עובדים חדשים שעבדו בתנאי מהירות ולחץ;

בית המשפט קבע כי אין לזקוף לחובת התובע אחריות לנזק שנגרם!

כמה פיצוי מגיע לתובע?

לתובע נקבעה נכות של 7.5%. התובע קיבל מביטוח לאומי סך של 103,000 ₪ ובנוסף לסכום זה פסק לו בית המשפט סך של 95,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד והוצאות משפט.

הדבר אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי.

רוצים לדעת את מי לתבוע? מי אשם בתאונה?  וכמה פיצוי מגיע לכם?

צרו עימנו קשר!

הפוסט מי יפצה עובד שהרים ארגז של 30 ק"ג ונפגע בכתף? הופיע לראשונה ב-עו"ד שלהבת רובין.

האם תובעת שנפגעה  בתאונה כשמעדה בסמוך לרכבה (לדבריה בשל בור בכביש), מיד לאחר שסיימה לחגור את בנה הפעוט במושב הבטיחות האם מדובר ב"תאונת דרכים" ואז יש לתבוע את ביטוח החובה של הרכב בו נהגה או שמדובר במפגע בכביש ויש לתבוע את העיריה בה ארעה התאונה?

התובעת, מורה כבת 37 נפגעה בתאונה כשמעדה בסמוך לרכבה, מיד לאחר שסיימה לחגור את בנה הפעוט במושב הבטיחות.

הצדדים היו חלוקים בשאלה האם מדובר בתביעה "תאונת דרכים" ואז מגיע לתובעת פיצוי מחברת ביטוח החובה של הרכב בה נהגה או שמא מדובר במפגע רשלני של העיריה ואז על העיריה לפצות את התובעת?

המקרה הגיע לפתחו של בית המשפט אשר קבע כי מדובר ב"תאונת דרכים" מהטעמים הבאים:

סעיף 1 לחוק הפלת"ד מגדיר תאונת דרכים כ"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה".

שימוש ברכב מנועי מוגדר בחוק הפלת"ד כ"נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו…".

לכן נדרשו בתי המשפט לשאלה מה נחשב שימוש ברכב "למטרות תחבורה" ולענייננו רלוונטי בפרט מה נחשב "כניסה" לרכב או "ירידה" ממנו.

ברע"א 8744/18 בעניין פלוני, ביהמ"ש העליון אימץ את ההגדרה שהציע כב' השופט ריבלין בספרו (תאונת הדרכים, מהדורה 4 (2011)) וקבע שהכניסה לרכב מתחילה עם תחילת המגע הפיזי בין האדם לבין הרכב, והירידה ממנו מסתיימת כשרוכש האדם עמידה יציבה מחוץ לרכב.

לצד זאת ביהמ"ש הוסיף וציין כי "אין די בהגדרה טכנית של מתחם השימוש ברכב על מנת לקבוע כי פעולה זו או אחרת באה בגדר "שימוש ברכב מנועי", שכן, ייתכנו מקרים שאף שנוצר בהם מגע פיסי בין הנכנס לבין הרכב… לא ניתן לראות בהם התחלה של "כניסה" לתוכו.

כך גם לא ניתן לומר כי כל הפעולות הנעשות בטרם רכש היורד עמידה יציבה מחוץ לרכב, או בטרם סגר הוא את דלת הרכב, מהוות חלק מפעולת ה"ירידה".

על-כן קבע ביהמ"ש שיש להחיל את המבחנים שנקבעו בהלכת ינטל (רעא 9084/05‏) לבחינת השאלה האם שימוש מסוים עונה להגדרת השימוש של "נסיעה", גם על השימושים של "כניסה" לרכב ו"ירידה" ממנו והדגיש שאין להסתפק במבחן "טכני" בלבד ויש ליישם את העקרונות באופן מהותי תוך הפעלת שיקול דעת בהתאם לנסיבות המסוימות של כל מקרה לגופו;

 הלכת ינטל קבעה שני מבחנים מצטברים לבחינת השאלה האם שימוש מסוים עונה להגדרת השימוש של "נסיעה" אם לאו:

המבחן הראשון הוא מבחן ההכרח הפיזי שבפעולה. כל אותן פעולות שיש הכרח מבחינה פיזית לבצע אותן, כאלו שאלמלא יבוצעו לא ניתן יהיה להשתמש ברכב לצורך נסיעה, מקיימות את המבחן הראשון.

המבחן השני דורש שהפעולה תהווה חלק טבעי ואינטגרלי מהנסיעה.

כלומר, על פי פסק הדין בעניין פלוני פעולה מסוימת תיחשב כשימוש של "כניסה" לרכב או "ירידה" ממנו אם היא הייתה הכרחית מבחינה פיזית לצורך כניסה/ירידה ואם היא הייתה חלק טבעי ואינטגרלי מפעולת הכניסה לרכב או הירידה ממנו.

את המבחן יש ליישם, כאמור בפסק דין פלוני, באופן מהותי ולא טכני.

יישום המבחן האמור על המקרה דנא מוביל למסקנה שיש לראות בתאונה כתאונת דרכים כמשמעות מושג זה בחוק הפלת"ד.

בית המשפט הסביר:

התובעת ניגשה לדלת הקדמית-ימנית של הרכב כדי לחגור את בנה התינוק בכיסא הבטיחות במושב שליד הנהג. החובה לחגור ילדים במושבי בטיחות קבועה בתקנות התעבורה.

נמצא שפעולה זו של חגירת הילד במושב הבטיחות היא הכרחית וחיונית לנסיעה שאם לא תתבצע לא ניתן יהיה לנסוע ברכב מבחינה נורמטיבית.

אמנם, מבחינה פיזית/טכנית גרידא הרכב יכול לנסוע גם אם הייתה התובעת משאירה את בנה התינוק על המדרכה ונוסעת בלעדיו (וממילא הייתה חוסכת לעצמה את הצורך לגשת אל דלת המושב הקדמי שליד הנהג) אך מובן שתוצאה המתבססת על הנחה שכזו היא תוצאה אבסורדית ובלתי אפשרית.

לכן ראוי לומר שאין כל אפשרות (פיזית/טכנית) לאמא המבקשת לנסוע ביחד עם ילדיה ברכב להתחיל בנסיעה מבלי שתושיב קודם את ילדיה ברכב בבטחה.

זהו לגמרי שימוש ברכב לצורך נסיעה, הפעולה היא פעולה הכרחית לצורך הנסיעה ותודה לאל היא מהווה חלק טבעי ואינטגרלי מפעולת הנסיעה.

"התארכות שלב הכניסה לרכב"

זאת ועוד, ביהמ"ש סבור שכאשר הורה המטופל בילדים מבקש לנסוע ברכב מתארך ומתרחב טווח הזמן של ה"כניסה" וה"ירידה" מהרכב באופן שיש לומר שכל הפעולות המתבצעות מרגע המגע הפיזי הראשוני עם הרכב לצורך הושבת הילדים וחגירתם ועד שההורה מתיישב במושב הנהג ומתחיל בנסיעה – הן פעולות המהוות חלק מפעולת הכניסה לרכב;

באופן דומה יש לומר שכל הפעולות המתחילות בירידת ההורה הנהג מהרכב ועד להורדת הילדים בבטחה מהרכב, הן חלק מפעולת הירידה מהרכב.

אין להפריד באופן מלאכותי ולבחון האם התובעת רכשה עמידה יציבה מחוץ לרכב בעת שנפגעה שכן אין לכך כל משמעות.

גם אם התובעת עמדה יציבה מלוא גופה מחוץ לרכב ומעדה כשהייתה בדרכה מהמושב שליד הנהג אל מושב הנהג – עדיין יש לומר שפעולת הכניסה אל הרכב כבר החלה עם יצירת המגע הפיזי לצורך הושבת התינוק ברכב, וזו טרם הושלמה שכן התובעת טרם התיישבה במושב הנהג.

לכן זה נחשב "שימוש" או חלק מ"נסיעה"

לפיכך ביהמ"ש סבור שיש לראות בתאונה הנדונה כתאונה שאירעה אגב שימוש של "נסיעה" שכן חגירת ילדים במושב הבטיחות היא פעולה הכרחית לצורך נסיעה, או ככזו שאירעה אגב שימוש של כניסה לרכב, שכן פעולת הכניסה לרכב החלה וטרם הושלמה.

למעלה מן הצורך ביהמ"ש השתכנע שהתובעת טרם ייצבה את עמידתה מחוץ לרכב בעת שמעדה ונפלה, ועל-כן גם ניתן לומר שהתאונה אירעה בעת שהתובעת ירדה מהרכב לאחר שחגרה את בנה.

אם כי זו איננה דרך המלך.

מדובר ב"תאונת דרכים" ולא בתביעת רשלנות כנגד העירייה

בסיכומו של דבר ביהמ"ש סבור כי אפשר לראות במקרה דנא כנופל בגדרי השימוש של "נסיעה" או בגדרי השימוש של "כניסה" לרכב או "ירידה" ממנו גם יחד.

אם כך ואם אחרת המסקנה היא שנסיבות התאונה עונות על הגדרת המושג "תאונת דרכים" כמשמעו בחוק ובהתאם למבחנים שהותוו בפסיקה.

לפיכך התביעה כנגד העיריה נדחתה!

הפוסט נפילה בבור בכביש ליד הרכב: מפגע כביש? תאונת דרכים? הופיע לראשונה ב-עו"ד שלהבת רובין.

האם רופא בכיר שביצע ניתוח מורכב ומסובך שלא ביצע מעולם וגרם לו ללחץ ממשי אשר הביא לאוטם שריר הלב יוכר כנפגע של "תאונת עבודה"?

מנהל היחידה לכירורגית כלי דם בבית החולים, הוזעק בשעות הערב לבית החולים בשל סיבוך שאירע במהלך ניתוח לאחד החולים.

הניתוח כלל סכנה ממשית לחיי המטופל.

הרופא טען כי במהלך הניתוח אשר כמוהו לא ביצע מעולם, היה מורכב ונדיר וחש לחוץ ונסער.

ביום למחרת חש כאבים בחזהו שאובחנו לבסוף כאוטם בשריר הלב.

• האם יש להכיר בזה כ"תאונת עבודה"?
• ביטוח לאומי דחה את תביעתו של הרופא!
• הרופא לא אמר נואש והגיש ערעור לבית הדין האזורי לעבודה!
• גם בית הדין האזורי דחה את תביעתו של הרופא!
• הרופא, שוב, לא אמר נואש והגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה!
• אולם גם שם נדחה ערעורו של הרופא.

בית הדין הארצי קבע:

הלכה היא כי תנאי הכרחי להכרה באוטם שריר הלב כ"תאונה" הוא:

 שהגורם לאוטם היה "אירוע חריג", היינו "מאמץ פיזי בלתי רגיל" או "מתח נפשי (התרגזות או התרגשות) יוצא דופן.

השאלה אם מדובר במאמץ או במתח שהינם יוצאי דופן נבחנת על פי מכלול העובדות, על בסיס סובייקטיבי הנוגע למבוטח המסוים, אך תוך בחינתו בעיניים אובייקטיביות, בקנה מידה של סבירות.

שאלת קיומו של אירוע חריג בעבודה היא לפיכך שאלה שההכרעה בה היא עובדתית בעיקרה.

בית הדין האזורי הכריע בשאלות העובדתיות וקבע כי:

אומנם הניתוח היה הראשון מסוגו שבו נתקל הרופא, אולם מאחר ומדובר ברופא בכיר, מקצועי ובעל ניסיון וכן ותק של שנים רבות, שהיה מעורב בעבר בניתוחים מסובכים ובמקרים נדירים אחרים דומים אין מודבר ב"אירוע חריג".

ולכן קבע בית הדין הארצי כי צדק בית הדין האזורי ובמקרה זה לא מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות התערבות בפסק הדין.

בית הדין אף בחן את החומר הרפואי ואת  דו"ח סיכום הניתוח, אשר גם שם לא נרשמה חריגות מיוחדת מלפני הניתוח, במהלכו או בסיומו.

לכן קבע בית הדין הארצי כי בהתאם לפסיקה, יש לייחס משקל רב לרישומים הרפואיים הסמוכים למועד האירוע, בהתבסס על ההנחה כי בסמוך לקרות התאונה ימסור הנפגע את העובדות הנכונות, על מנת לזכות בטיפול הנכון והמתאים למצבו.

כך גם ביה"ד מעניק חשיבות רבה לאמור באנמנזה הרפואית שכן לרוב זו הגרסה הראשונה של הטוען לפגיעה בעבודה והמסמכים הרפואיים מהווים ראיות בעלות משקל משמעותי במארג הראיות והעדויות עליו מבסס ביה"ד את ההכרעה בדבר התרחשות האירוע הנטען.

במקרה זה, ברישומים הרפואיים לא רק שלא אוזכר אירוע חריג כלשהו – בין הקשור לעבודה ובין בכלל,

אלא אף נרשם כי חש בכאבים אשר החלו לראשונה בשעות הערב יום קודם הגעת המערער לחדר המיון וחלפו לאחר זמן.

 

גם אם אין מדובר באנמנזה סותרת, וגם אם לא תמיד ניתן לצפות מאדם הסובל מאוטם שריר הלב ומגיע לטיפול רפואי לספר לרופאיו את כל שהתרחש בימים שקדמו לכך, במקרה זה המערער עדכן את הרופאים המטפלים בו על הרקע הרפואי האישי והמשפחתי, אך לא הזכיר את אירוע הניתוח המדובר.

המערער לא סיפר לרופאים המטפלים כי היה שרוי במתח קיצוני וכי במהלך הלילה נדדה שנתו וחש שלא בטוב על אף שנתון זה הינו סממן חשוב באנמנזה וחזקה על המערער כרופא שידע על כך.

גם אם העדר הרישום במסמכים הרפואיים אינו חזות הכול ואין לצפות בהכרח שטענה בדבר אירוע חריג תבוא לביטוי במסמכים הרפואיים מזמן אמת,

במקרה זה הדבר מצטבר לשאר קביעותיו של ביה"ד האזורי ומחליש את טענת המערער בדבר עוצמתו של האירוע החריג מבחינה סובייקטיבית;

ולכן תביעתו של הרופא נדחתה והוא לא הוכר כ"נפגע עבודה".

הדבר אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי ויש לבחון כל מקרה לגופו.

רוצים לברר האם המקרה שלכם נחשב כ"תאונת עבודה" – צרו איתנו קשר.

הפוסט אוטם שריר הלב לרופא עקב לחץ בעבודה, תאונת עבודה הופיע לראשונה ב-עו"ד שלהבת רובין.

האם מדובר ב"תאונת עבודה?

התובעת, מורה ומדריכת טיולים במקצועה, עבדה כרכזת הדרכה.

בעת הרמת שק עצים כבד במהלך העבודה, חשה התובעת בכאב חד בגבה.

הכאב שבתחילה נחזה על ידי התובעת ככאב חולף, הלך והתעצם ועמו החלו תופעות לוואי שונות.

התובעת סברה כי מדובר בתופעה חולפת, נמנעה מלהיעדר מעבודתה במהלך תקופה עמוסה ודחתה את קבלת הטיפול הרפואי עד שהכאב הכריע אותה.

במהלך אשפוז בבית החולים, לאחר שהתברר כי מדובר בחבלה של ממש עברה התובעת תשאול מקיף, במהלכו נמצאה הסיבה למחלת הגב הקשה והפתאומית והיא הרמת שק עצים כבד במהלך העבודה.

התובעת הגישה תביעה לביטוח לאומי אשר דחתה את תביעתה.

לטענת הביטוח לאומי התובעת לא הוכיחה קרות אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עבודתה ולא הוכיחה מועדו.

התובעת הגישה תביעה לבית הדין לעבודה

בית הדין לעבודה קבע:

2 תנאים להכרה כ"תאונת עבודה":

• ארוע פתאומי
• תוך כדי ועקב עבודתו של העובד

מסביר בית הדין לעבודה כי עפ"י הפסיקה נפסק כי עת מוגשת תביעה להכרה בפגיעה כתוצאה של "תאונה בעבודה" על המבוטח להוכיח ככלל שני מרכיבים:

האחד, כי ארעה לו "תאונה", קרי ארע לו אירוע פתאומי, חד פעמי, שניתן לאתרו בזמן ובמקום, ואשר הביא (סיבתיות ראשונה) לחבלה;

השני, שאותה תאונה היא "תוך כדי" ו"עקב" (סיבתיות שניה) העבודה או העיסוק, כאשר בעיקרו של דבר היסוד השני הוא העיקר.

עוד צוין שם, כי כאשר עסקינן בפגיעה שארעה לעובד כתוצאה מגורם חיצוני נראה לעין (סיבתיות ראשונה) והפגיעה ארעה "תוך כדי" העבודה, הרי שקמה החזקה להיות הפגיעה "עקב" העבודה (סיבתיות שניה) והנטל לסתור חזקה זו מוטל על המוסד לביטוח לאומי.

הנטל לסתור יכול ויורם בשים לב למאזן ההסתברות אם יותר סביר שהתאונה אינה עקב התממשות גורם סיכון בעבודה, אלא של גורם אחר למשל אדיופטי.

מסביר בית הדין כי לא בכל מקרה שבו מדובר באירוע תאונתי שהוא תוצאה של גורמים חיצוניים נראים לעין תחול חזקת הסיבתיות וכי יש להכיר באירוע התאונתי כפגיעה בעבודה, שכן עדיין המוסד לביטוח לאומי רשאי לטעון להעדר קשר סיבתי בין האירוע התאונתי לבין הפגיעה הפיזיולוגית שלטענת המבוטח נגרמה כתוצאה מהאירוע.

האם מדריכת הטיולים הוכיחה "ארוע תאונתי"?

נוכח האמור, השאלה היא האם עלה בידי התובעת להוכיח קרות האירוע התאונתי לו היא טוענת, בו לדבריה הרימה שק עם משקל כבד במהלך העבודה.

 האירוע התאונתי לו טוענת התובעת הוא הרמת שק עצים במשקל 25 ק"ג לצורך שליחתו ליום פעילות.

מתוקף תפקידה הייתה התובעת אחראית על ניהול המחסן במקום העבודה ועל ביצוע השליחויות ממנו לימי הפעילות.

הוכח בראיות אובייקטיביות, בעדות של מחסנאי שעבד עם התובעת וכן בעדות של מנכ"ל החברה שהאמין לעדות התובעת והמחסנאי, כי התובעת נפגעה בעבודה עקב הרמת שק כבד.

הרישום במסמכים הרפואיים

בהיעדר תיעוד במסמכים הרפואיים הסמוכים לאירוע אודות האירוע, או בהיעדר סמיכות זמנים בין אי הכושר לפגיעה, אין כדי לגרוע מגרסת התובעת.

אמנם הלכה היא כי יש לייחס משקל רב לרישומים הרפואיים בהיותם מהימנים, שכן יש להניח כי אדם הפונה לטיפול רפואי ימסור את העובדות הנכונות על מנת לזכות בטיפול נכון, ובית הדין מעניק חשיבות רבה לאמור באנמנזה הרפואית, שכן לרוב זו הגרסה הראשונה של הטוען לפגיעה בעבודה.

עם זאת, בענייננו ניתן על ידי התובעת הסבר אמין ומשכנע להיעדר ביטוי ואזכור לאירוע הנטען בעבודה בניירת הרפואית הסמוכה למועד קרות האירוע,

והוא חוסר הבנה בין היתר על רקע התסמינים הראשוניים שהופיעו ועל הקשר בינו לבין הפגיעה;

ודוק, מסמכים רפואיים אינם חזות הכל ודרוש לראות בצד להם את התמונה בכללותה, כשבענייננו היא מלמדת על הבנה בדיעבד שאפשר שהנזק שנגרם לתובעת היה בעטיו של אותו אירוע,

שבתמימותה ב'זמן אמת' לא ייחסה לו התובעת משמעות.

מינוי מומחה רפואי לבדיקת הקשר הסיבתי

חרף העובדה כי על פניו הפגיעה בגבה של התובעת נגרמה כתוצאה מגורם חיצוני הנראה לעין:

הרמת שק כבד, באופן שאפשר לטעון לתחולת חזקת הסיבתיות בעניינה כך שהפגיעה ארעה גם עקב העבודה, משאין מחלוקת כי תקופת אי הכושר נגרמה לתובעת רק בשלב מאוחר יותר, דרוש מינוי מומחה רפואי לבחינת השאלה האם מתקיים קשר סיבתי בין האירוע התאונתי לבין הפגיעה הפיזיולוגית שלטענת התובעת נגרמה כתוצאה מהאירוע.

על המומחה לבחון האם האירוע התאונתי גרם בין מיד ובין לאחר מכן לפגיעה פיזיולוגית בתובעת.

בהתאם לפסיקה, בגדר פגיעה פיזיולוגית יבואו אובדן כושר עבודה אפילו אם הוא תולדה של כאב בלבד או חבלות שהצריכו ריפוי ושיקום, דהיינו פנייה לטיפול רפואי;

גם אם האירוע התאונתי גרם להחמרה זמנית וחולפת בליקוי רפואי שהיה קיים במבוטח קודם לכן, האירוע התאונתי יוכר כפגיעה בעבודה.

לפיכך בית הדין לעבודה הכיר באירוע כ"תאונת עבודה"

 לאור המפורט לעיל, עלה בידי התובעת להוכיח קרות אירוע תאונתי בעבודה מ-2.4.19 לרבות באמצעות ראיות אובייקטיביות.

אשר להיעדר תיעוד במסמכים הרפואיים הסמוכים למועד האירוע התאונתי אודות האירוע, כמו גם היעדר דיווח על ידה למעסיק על האירוע ב-"זמן אמת", הסבריה של התובעת בקשר לכך, משכנעים ומקובלים עלינו, כשעדותה נמצאה מהימנה.

עם זאת, משאי הכושר שארע לתובעת היה שלא בסמוך לקרות האירוע התאונתי ומשהנתבע שולל קשר סיבתי בין האירוע לליקוי בגבה, ימונה מומחה רפואי לבחינת שאלת הקשר הסיבתי בין האירוע לפגיעה על יסוד התשתית העובדתית שנקבעה לעיל.

האמור לעיל אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי.

רוצים לדעת האם מדובר ב-"תאונת עבודה"?

איך מגשים תביעה לביטוח לאומי? צרו קשר

הפוסט נפגעה בגבה בזמן העבודה: תאונת עבודה? יש פיצוי? הופיע לראשונה ב-עו"ד שלהבת רובין.

• מי מאיתנו לא הזדקק לפחות פעם בחיים בשירותי התחבורה הציבורית ובינהם האוטובוס?

• אם זה לעבודה, אם זה לחברים ואם זה להצגה טובה בעיר.

• נסיעת באוטובוס אמורות להיות בטיחותיות ונוחות נכון?

• אנחנו לא רוצים להיתקע בפקקים והכי חשוב מדובר ברכב גדול וחזק.

• ועם זאת, הרבה פעמים ורבות מהתאונות מתרחשות בתו האוטובוס.

• אוטובוס שנוסע מהר ומתנגש ברכב או אפילו בהולך רגל!

• והתאונות הכי שכיחות מתחרשות דווקא בתוך האוטובוס.

נוסע או נוסעת שעלו לאוטובוס ועוד לא הספיקו לשלם, והנהג החליט לצאת מהתחנה ולפתע הם מאבדים את שיווי המשקל

או לצערינו, נהגים רבים עוצרים בפתאומיות ואז הנוסע או הנוסעת מועדים או נופלים או נחבטים בדלת או במושב.

אם כתוצאה מאותה נפילה או חבטה ארע לכם נזק גוף – הרי שמדובר בתאונת דרכים!

מה עושים במקרה שנופלים באוטובוס או נפצעים?

1. ראשית מיד לדווח לנהג.

2. לקחת את פרטי הנהג.

3. אם באפשרותכם לקחת פרטים של עדים לתאונה, זה מאוד יסייע. 

כל אלו נועדו על מנת לסייע לכם להוכיח את התאונה.
פעמים רבות הנהג ממשיך בנסיעה ואינו יודע כלל כי התאונה התרחשה בתוך האוטובוס או לפעמים מעדיף להתעלם כדי לא למלא דוח תאונה.
לכן, פעמים רבות כדאי לצלם או לדאוג לקחת פרטי עדים שראו את התאונה.

4. לשמור את כרטיס הנסיעה –

סעיף זה מבטיח כי אכן הייתם על האוטובוס בעת התאונה ולמעשה מהווה "תעודת ביטוח".

5. לגשת לקבל טיפול רפואי ולהזכיר כי נחבלתם במהלך נסיעה באוטובוס.

6. לציין בפני מד"א, חדר מיון או כל גורם טיפולי אחר את כל החבלות והתלונות על הכאבים מהם אתם סובלים.

7. לשמור את כל האישורים הרפואיים אצלכם ולא אצל הרופא!

8. לאסוף את כל הקבלות עבור ההוצאות שנגרמו לכם.

9. אם נעדרתם מהעבודה לקבל אישורי מחלה ואי כושר על העדרויות אלו.
כמו כן לדאוג לקבל אישור מהמעביד על היעדרות כתוצאה מהתאונה.

10. לצור קשר עם עו"ד המתמחה בתביעות המתרחשות בתוך האוטובוס על מנת שיגיש עבורכם תביעה וישיג עבורכם את הפיצוי המקסימלי.

איזה פיצוי תקבלו?

ישנם מספר ראשי נזק הקובעים את הפיצוי:

• אובדן ההשתכרות (הפסדי שכר לעבר ולעתיד + הפסד פנסיה)

• הוצאות רפואיות

• נסיעות

• עזרת צד ג’

• וכאב וסבל

כל ראשי הנזק הללו נקבעים בהתאם לגילו של הנפגע, עיסוקו לפני התאונה והנכות שנותרה לו.

את הנכות קובע מומחה שבית המשפט ממנה בהתאם לתחום הפגיעה.

ככל שהפגיעה חמורה יותר, כך הפיצוי גבוה יותר ובמיוחד כשהמדובר בצעירים בעלי פוטנציאל השתכרות גבוה!

איך אדע מה עלי לעשות? כדאי להתייעץ עם עו"ד המתמחה בתאונות באוטובוס.

מה לגבי שכר הטרחה? כמה זה עולה?

זו שאלה שהכי מעסיקה את הנפגעים כמה הוא צריך לשלם לעורך דין.

אז בענין זה שכר הטרחה הוא קבוע בחוק!

שלא יעבדו עליכם!

שכר הטרחה הוא באחוזים מסך הפיצוי הסופי וכמובן תלוי באיזה שלב הסתיימה התביעה.

מה עושים עכשיו – איך מתחילים תהליך של תביעה?

מרימים אלינו טלפון לברר את זכותיך ומה הפיצוי המגיע לך!

*הנ”ל אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי

הפוסט פגיעה בתוך אוטובוס מהווה תאונת דרכים! הופיע לראשונה ב-עו"ד שלהבת רובין.

רבים מהטלפונים שאני מקבלת למשרד הינם מנהגים שנהגו ברכבם וגרמו לתאונת דרכים. 

פעמים רבות נרדמו על ההגה, שתו לשוכרה או לא שמרו מרחק והתנגשו ברכב שלפניהם.

על אף שהם אשמים בתאונה, פעמים רבות גם להם נגרמות חבלות בגוף ובנפש.

יש כאלו אפילו שגרמו למותם של הולכי רגל או חבר לנסיעה, ותאונות זמעזעות אלו מותירות בהם פוסט טראומה לכל החיים.

השאלה הראשונה שהם שואלים אותי ככה בדחילו ורחימו "אם אני אשם בתאונה, האם עדיין אני זכאי לפיצוי?

ומיד אני עונה שכן!

במדינת ישאל חוקק בשנת 1975 חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים אשר קובע אחריות מוחלטת.

מה הכוונה אתם שואלים?

אז ככה במילים פשוטות:

כל מי שנפגע בתאונה זכאי לפיצוי ואין רלוונטיות לשאלת האשם.

לא משנה אם היית הנהג, הנוסע או הולך הרגל שחצה באדום!

אין רלוונטיות לשאלה מי אשם בתאונה!

השאלות היחידות נשאלות:

1. האם היה ביטוח חובה תקף (לנהג)
2. האם היה רישיון נהיגה תקף (לנהג)
3. האם נגרם נזק גוף?

אדם שנפגע בתאונת דרכים יהא זכאי לפיצוי רק אם נגרם לו נזק גוף.

נזק גוף כולל בתוכו חבלות לגוף וגם פגיעה נפשית.

השאלה החשובה ביותר היא מה גובה הפיצוי?

גובה הפיצוי נקבע לפי מס' פרמטרים ובינהם גילו של הנפגע, האם נותרה לו נכות לציתות ושאלת ההשתכרות שלו.

בית המשפט בבואו לקבוע פיצוי ימנה לנפגע בתאונת דרכים מומחה רפואית אשר יקבע האם נותרה לו נכות צמיתה או לא.

ככל שהנכות שנותרה לתובע גבוהה יותר, כך הפיצוי שיפסק לו גבוה יותר.

אם תובע נפגע גם בעיניים, גם ביד וגם נגרמה לו פגיעה נפשית, בית המשפט ימנה לו 3 מומחים.

אחד לכל תחום, לבחון מה נותר לו כתוצאה מהתאונה.

איך מקבלים פיצוי בגלל תאונה?

רוצים לקבל פיצוי?

הקפידו ללכת להתלונן אצל רופאים על כל מה שכואב לכם:

• על הראש
• על  היד
• על הצוואר
• על הגב
• וכדומה
• הקפידו לתעד הכל ולשמור את כל החומר הרפואי

לאחר מכן צרו עימנו קשר ואנו נדאג להשיג לכם את הפיצוי המקסימלי.

ומה אם לא היה ביטוח חובה לנהג?

או שהוא נהג ללא רישיון נהיגה בתוקף?

אם הנפגע בתאונה היה הנהג ולא היה לו ביטוח חובה והוא היה זה שאשם בתאונה, כי אז לא יהא זכאי לפיצוי.

עם זאת, אם זה שנפגע בתאונה היה נוסע ברכב או הולך רגל ולנהג לא היה ביטוח חובה, עדיין יש את מי לתבוע!

לצורך המקרים הללו הוקמה "קרנית" הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים.

"קרנית" תדאג לפצות את נפגעי תאונות הדרכים במקרים בהם לא היה ביטוח חובה או לא היה רישיון נהגיה בתוקף.

הולך הרגל ו/או הנוסע שלא ידעו כי לנהג לא היה ביטוח אינם צריכים לסבול מכך ולכן המדינה דאגה כי במקרים הללו הם יהיו זכאים לפיצוי!

ישנם מקרים בהם גם אם לא היה ביטוח חובה בתוקף, עדיין הנהג יהא זכאי לפיצוי!

נהג שנהג ללא ביטוח חובה תקף והיה מעורב בתאונה אכן לא יוכל לתבוע פיצוי מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אולם יוכל לתבוע פיצוי מכח פקודת הנזיקין.

נהג ללא ביטוח יכול לקבל פיצוי? מה הכוונה אתם שואלים?

אם אותו נהג יצליח להוכיח כי הוא לא היה אשם בתאונה, והתאונה ארעה בשל אשמתו של הנהג השני שהיה מעורב בתאונה,

עדיין הוא יוכל לתבוע פיצוי מחברת הביטוח של הנהג השני המעורב בתאונה.

ההבדל בין שתי התביעות הוא שבמקרה ויש ביטוח חובה תקף, לא נדרש כלל להוכיח מי אשם בתאונה אלא נדרש להוכיח רק מה הנזק.

לעומת זאת במקרה בו אין ביטוח חובה בתוקף, כי אז על הנגה להוכיח כי הצד השני אשם!

וזה הרבה יותר מורכב.

לכן תמיד כדאי לנהוג ברכב כאשר לנהג רישיון נהיגה בתוקף וביטוח ובה תקף.

עשיתם תאונה?

גם אם אתם אשמים בתאונה, התקשרו עוד היום אלינו על מנת שנבחן האם מגיע לכם פיצוי ומהו הפיצוי המקסימלי עבורכם.

*הנ"ל אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי

הפוסט מי זכאי לפיצויים עקב תאונת דרכים? הופיע לראשונה ב-עו"ד שלהבת רובין.

התובע, קטין בן 5.4 שנים במועד הרלוונטי לתביעה, נחבל במהלך שהותו בקייטנת הנתבעת.

הוצאו ילדי הקייטנה לשחק בחצר המבנה בו התקיימה הקייטנה – להלן:

החצר (כשהשמש הייתה לוהטת וחמסין בחוץ) 40 מעלות (התובע שיחק על קורקינט שאינו מתאים לגילו ולתנאי החצר)

קיימים בגינה הפרשי גבהים,

מדרגה ושטח דק כשביל וכדומה מבלי שהייתה השגחה מספיקה במקום;

במהלך הרכיבה על הקורקינט התנגש התובע בילד אחר שרכב על "בימבה",

נפל על פניו, שבר את השן הקדמית ונגרם לו חתך בשפה.

טענותיו של התובע

התובע טען כי הנתבעת אחראית לפצות אותו בגין נזקיו מחמת היותה הבעלים של המבנה והגורם האחראי על שלום הילדים בקייטנה.

נטען כי הנתבעת פעלה בחוסר זהירות וברשלנות, בין היתר, בכך שלא השגיחה באופן ראוי על הילדים בקייטנה (במיוחד שלא יתנגשו אחד בשני)

ואפשרה לילדים לרכוב על "קורקינט" ו"בימבה", שאינם מתאימים לתנאי חצר הקייטנה (לא קיים בחצר "מרחב מספיק רחב לעוברים והשבים") ולגילם של הקטינים.

נטען בנוסף שהנתבעת התעלמה מתנאי מזג האוויר החם שהיו באותו היום.

טענותיה של הנתבעת

מאידך טענה הנתבעת בכתב ההגנה טוענת הנתבעת כי דין התביעה נגדה להידחות.

הוכחש מחמת אי ידיעת העובדות לאשורן וכן הוכחש הקשר הסיבתי בין האירוע ובין הנזק שנגרם;

הוצאת ילדים לשחק בחצר היא פרקטיקה נוהגת בכל גן וצהרון;

ביום הרלוונטי לתאונה לא נמדדו 40 מעלות חום;

הקורקינט הוא צעצוע שגרתי ולא מסוכן;

לא ניתן למנוע כל אירוע במהלכו נפגעים ילדים במסגרות חינוכיות;

האירוע אירע בעת שהתובע איבד את שיווי המשקל ללא קשר למפגע נטען ובכל מקרה צוות הקייטנה עשה כל שביכולתו על מנת לשמור על הקטינים בקייטנה;

חצר הקייטנה בטיחותית.

לסיכום:

נטען כי התאונה הייתה בלתי ניתנת לצפייה וצוות הקייטנה לא התרשל!

בית המשפט קיבל את התביעה ודחה את טענות הנתבעת!

בית המשפט קבע כי אין חולק כי במערכת היחסים שבין הנתבעת (וסגל הקייטנה) ובין הקטינים המשתתפים בה,

קיימת לנתבעת חובת זהירות ברורה כלפי הקטינים.

בהלכה נקבע כי מדובר בחובת זהירות הדומה לחובת הזהירות של אב כלפי בנו.

אכן, לא כל אירוע פגיעה של קטינים במהלך שהותם במוסד חינוכי, לרבות בקייטנות, מקים חבות בנזיקין.

על מנת להכריע האם הפרה הנתבעת את חובת הזהירות המוטלת עליה, יש לבחון את השתלשלות האירועים שקדמה לאירוע התאונה.

קרי, האם ניתן היה לצפות את קרות התאונה ולמנוע אותה.

לאחר בחינת הראיות, המסקנה היא כי בנסיבות המקרה ניתן היה וצריך היה לצפות את קרות התאונה ולמנוע אותה.

סגל הגן הבחין כבר עובר לתאונה שהתובע אינו רגוע, משתולל ורוכב במהירות על הקורקינט.

גב׳ הדר אף העירה לתובע וביקשה שיפסיק והוא לא עשה כן.

בנסיבות אלה, היה על הסייעות לנקוט בפעולה אקטיבית, להפסיק את ההשתוללות עם הקורקינט (לבטח לאור תנאי החצר).

נקיטת פעולה אקטיבית זו (שלא הצריכה משאבים מיוחדים) הייתה מונעת את קרות התאונה המצערת.

חיזוק למסקנה זו ניתן למצוא גם בתשובות שמסרו העדות מטעם הנתבעת לשאלה, כיצד אמור הצוות לפעול בנסיבות דומות.

בית המשפט פסק לקטין פיצוי בסך של 25,000 ₪

הפוסט פציעה בקייטנה – האם יש אפשרות לקבל פיצוי? הופיע לראשונה ב-עו"ד שלהבת רובין.

האם זכאי לפיצוי?

ממי?

• התובע בן 19 עבד כשליח פיצריה ובמהלך עבודתו עת נהג באופנוע ארעה לו תאונת דרכים.

• התברר כי לביטוח לא היה ביטוח חובה בתוקף.

• האם זכאי לפיצוי?

התובע הגיש תביעתו כנגד "קרנית – הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים" שהוקמה ע"י המדינה שתפקידה, בין היתר, לפצות נפגע הזכאי לפיצויים לפי חוק פיצויים שאין בידו לתבוע פיצוי ממבטח, בשל היעדרו של ביטוח (סעיף 12(א)(2) לחוק הפיצויים).

אלא ש"קרנית" טענה כי בהתאם לסעיף 7 (5) לחוק הפיצויים הוא אינו זכאי לפיצוי לפי לשון הסעיף:

"מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב" ולכן על פי סעיף זה התובע אינו זכאי לפיצוי.

לאור טענת "קרנית" התובע הגיש תביעה חלופית כנגד אותו רכב שפגע בו לפי פקודת הנזיקין וזאת לאור העובדה כי לאחר שהנהגת גם הורשעה בבית המשפט לתעבורה בעבירות של אי מתן זכות קדימה לרכב הנע בכביש ביציאה מחצרים, נהיגה בקלות ראש ואי ציות לתמרור.

מי צריך לפצות את הנפגע? "קרנית" או חברת הביטוח של הרכב הנוסף?

התביעה הגיעה לפתחו של בית המשפט אשר דן בטענות הצדדים:

סעיף 7 לחוק הפיצויים מונה רשימת נפגעים אשר אינם זכאים לפיצוי לפי החוק מקרנית.

בכללם, גם "מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב;" (ס"ק 7(5) לחוק).

על פי סעיף זה התובע אינו זכאי לפיצוי.

אולם, לכלל זה שבסעיף 7(5) חריג הקבוע בסעיף 7א לחוק הפיצויים והוראתו כדלקמן:

"7א. על אף האמור בסעיף 7(5), מי שנפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או (מ)את המחזיק בו, ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע על כך ובנסיבות העניין גם לא היה סביר שיידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן כפי שזכאי לכך נפגע לפי סעיף 12 (ב)" [הדגשה אינה במקור].

כדי להחיל את סעיף 7א לחוק, צריכים להתקיים שלושה תנאים:

(א)        הנהיגה של התובע היתה בהיתר מהבעלים או מהמחזיק;

(ב)        התובע לא ידע כי אין לאופנוע כיסוי ביטוחי (יסוד סובייקטיבי);

(ג)         סבירות אי הידיעה (יסוד אובייקטיבי). 

ההיגיון שבבסיס סעיף 7א נשען על טעמים של צדק ושל תקנת הציבור, בשילוב עם שיקולי התרעה – שוללים ממי שדבק בו רבב מוסרי, וממי שהתנהגותו פסולה או מסוכנת במודע את הזכאות לפיצוי מאחר שידע או שהיה צריך לדעת שהוא נוהג ברכב ללא ביטוח בתוקף (ראו ע"א 1777/03 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' אגמי [פורסם בנבו] (2005) בפסקה 18).

הנטל להוכיח את קיומם של התנאים שבסעיף 7א לחוק הוא לפתחו של התובע, מאחר שהוא מבקש להיבנות מסעיף מהחריג את שלילת זכאותו לפיצויים:

תנאי ראשון

נהיגתו של התובע באופנוע היתה בהיתר וברשות מהמחזיק, המעסיק.

על כך אין מחלוקת, ומתקיים התנאי הראשון.

תנאי שני

המעסיק עצמו וכן כל אחד מהעובדים לשעבר של העסק שהגיעו לבית המשפט ליתן עדות מטעמו, לא הצהירו בפה מלא כי התובע ידע פוזיטיבית שאין לאופנוע ביטוח.

לאחר התאונה, כשהמעסיק פגש את אמו של התובע בבית החולים, הוא אמר לה שיש לאופנוע ביטוח אמירה זו לא היתה אמת,

ורק לאחר מכן, בהתערבות המשטרה המעסיק הודה בפני האם שאין לאופנוע ביטוח וכי הוא התבייש לומר לה זאת קודם לכן.

המעסיק הרגיש, ובדין, אחראי.

אדם המעסיק בני נוער הלהוטים להשתכר, אולם מזניח את חובותיו כמעביד ומסכן את עובדיו ואף אינו דואג לכך שיהיה מבוטחים, ראוי שיחוש כך.

יודגש כי המעסיק לא התגונן ולא הטיח באם כי בנה ידע שאין ביטוח לאופנוע.

תנאי שלישי

התובע לא היה צריך לדעת כי לביטוח אין אופנוע. האופנוע היה מתוחזק:

היו על ארגז האופנוע מדבקות של הפיצרייה והתובע ראה עובדים אחרים עושים באופנוע שימוש לצרכי העבודה. 

הנחה הגיונית היא שבעל עסק לא יפעל בניגוד לדין ולא ימנע מלבטח רכב שנמצא בשימוש עסקו ועל ידי עובדיו.

לאור כל האמור סעיף 7 א מתקיים כך שמתקיים החריג – וקרנית מחוייבת לשלם פיצוי לתובע.

התאונה הוכרה כ"תאונת עבודה" ונקבע ע"י המוסד לביטוח לאומי נכות צמיתה בשיעור של 11%.

התובע קיבל מביטוח לאומי פיצוי של 63,800 ₪

ובנוסף "קרנית" חויבה לפצות את התובע בסך של 376,000 ₪.

הפוסט שליח פיצה ללא ביטוח נפגע בתאונה – מי יפצה? הופיע לראשונה ב-עו"ד שלהבת רובין.

האם מתח נפשי בעבודה יכול להוות "כתאונת עבודה" המזכה בפיצוי מהביטוח לאומי?

• התובעת עבדה כרו"ח בחברה במשך 5 שנים

• במשל חצי שנה היה בין התובעת לחברה היה מתח בנוגע להעלאת שכרה. לבסוף התובעת הוזמנה לשימוע, נדחתה בקשתה להעלאת שכר והתובעת פוטרה

• התובע החלה לסבול ממתח נפשי

• התובעת הגישה תביעה לביטוח לאומי וביקשה להכיר בזה כ"תאונת עבודה"

• המוסד לביטוח לאומי דחה את התביעה

• התובעת ערערה לבית הדין לעבודה

בית הדין מינה מומחה רפואי אשר התבקש לבדוק:

מה הליקוי ממנו סובלת התובעת?

1.          האם יש קשר סיבתי בין הליקוי לבין האירועים בעבודה? ככל שהתשובה חיובית – האם השפעת האירועים פחותה מהשפעת גורמי סיכון אחרים הקיימים אצל התובעת, באם קיימים?

2.          האם הזמנה לשימוע ומכתב פיטורין גרמו להחמרת מצבה הנפשי של התובעת?

המומחה קבע כך:

1. התובעת סובלת מזה שנים ממצב חרדתי עם ביטויים סומטיים
2. בקיץ בו עבדה במשרד רו"ח חלה החמרה במצבה הנפשי
   בין היתר בתקופה זאת אובחנה כסובלת ממצב חרדתי והתחילה לקבל טיפול בקסנג'ס
   החמרה זאת קשורה במצב המתח ששרר בין התובעת והממונה שלה
3. התובעת עברה בקיץ שתי סינקופות אשר בחלקם יכולים להיות קשורים במצב המתח והחרדה בו הייתה שרויה
4. בעקבות השימוע והפיטורין חלה החמרה נוספת במצבה של התובעת. השפעת האירוע קטנה וקצרה יותר מהשפעות אחרות
5. עצם קיום הסינקופות החמירו את המצב הנפשי של התובעת אשר התייחסה אליהן כמצבים מסוכנים מאוד

תשובות לשאלות כב' בית המשפט:

א.        התובעת סובלת מזה שנים ממצב חרדתי עם ביטויים סומטיים.

ב.         מצב זה הוחמר בקיץ בעקבות הסכסוך בעבודה והופעת הסינקופות. השפעת השימוע והפיטורין קטן יותר מ- 20% מתוך יתר ההשפעות.

ג.         בסבירות גדולה יותר מ- 50%, השפעת השימוע והפיטורין השפיע על החמרת מצבה החרדתי של התובעת.

קביעת בית הדין

בית הדין קבע כי אמנם הוכח שהתובעת סובלת ממצב נפשי במשך תקופה ארוכה, וכן הוכח שהיה מתח מתמשך בעבודה בחצי השנה שקדמה לפיטוריה, ואולם, כאמור,

אין חולק כי הפיטורין היוו ארועים משמעותיים בעבודתה של התובעת, אשר לגביהם נקבע על ידי המומחה כי השפיעו באופן משמעותי על מצבה החרדתי של התובעת.

בית הדין קיבל את קביעת המומחה כי לפיטורין היתה השפעה משמעותית על המצב הרפואי,

ולפיכך יש לקבוע כי מדובר ב"ארוע חריג" ולקבל את תביעתה כ"תאונת עבודה".

לאחר מכן תוכל התובעת להגיש תביעה לקביעת דרגת נכות:

• באם תקבע לה נכות בין 9%-19% היא תהיה זכאית למענק חד- פעמי.

• באם תקבל נכות מ-20% ומעלה תהא זכאית לקצבה לכל החיים.

• התובעת וכל לטעון לפגיעה בכושר השתכרותה ולבקש הפעלת תקנה 15, כך שהוועדה תוכל הוסיף אחוזי נכות בגין פגיעה בתפקודה ובכל למעשה תגדיל לה את המענק/קצבה.

• המענק/קצבה נקבעים בהתאם למשכורת הממוצעת של התובע 4 חודשים לפני התאונה.

הפוסט מתח נפשי בעבודה ופיטורין כתאונת עבודה אירוע חריג הופיע לראשונה ב-עו"ד שלהבת רובין.