התיישנות תביעות על נזקי גוף שנגרמו לי?

תוך כמה זמן אני צריך להגיש את התביעה?

מתי היא מתיישנת?

התיישנות תביעה בתביעת רשלנות רפואית?

התביעה שבכותרת הוגשה ביום 26.2.19 בעילה של רשלנות רפואית, ובמסגרתה נטען כי הנתבעת התרשלה באיחור באבחון מנינגיומה, גידול ראש שפיר, אצל התובעת.

התובעת החלה לסבול מכאבי ראש, סחרחורות, כאבי צוואר, ראיה כפולה והבזקי אור עוד בשנת 2004, והתלוננה בפני רופאת המשפחה ורופאת עיניים מספר רב של פעמים על הבעיות הנ"ל.

הרופאים המטפלים ציינו בפני התובעת כי התופעות הנ"ל הן על רקע נפשי ופטרו אותה במשככי כאבים, הוראות למנוחה ומעקב ואף בתרופות פסיכיאטריות להרגעה.

התובעת לא נשלחה לנוירולוג וכן לא נשלחה לבצע כל בדיקת הדמיה כדוגמת CT או MRI, אף כאשר מצבה החמיר.

לטענת התובעת, רק ביום 26.5.11, הפנתה רופאת העיניים של הנתבעת את התובעת לנוירולוג, לבקשת התובעת, וביום 31.5.11 נבדקה התובעת לראשונה על ידי נוירולוג.

ב-22.6.11 בוצעה לתובעת בדיקת MRI בה התגלה כי התובעת סובלת מגידול מסוג מנינגיומה בקוטר כשניים וחצי ס"מ בגומה האחורית.

ביום 18.8.11 עברה התובעת ניתוח להסרת הגידול בבית החולים הדסה, על ידי פרופ' סרגיי ספקטור (להלן: "פרופ' ספקטור"),

אך תוצאות הניתוח הותירו אותה עם בעיות רפואיות רבות ומגוונות, אשר אחת מהן הייתה שיתוק בעין ימין בעקבות פגיעה בעצב הראיה.

התובעת טענה כי במהלך ביקורת בבית החולים הדסה אצל פרופ' ספקטור ביום 26.2.14, ולאחר שיפור ניכר בראיה בעין ימין, שאלה את הרופא מדוע נדרש פרק זמן כה ארוך להחלמת עצב הראיה.

לדבריה, השיב לה פרופ' ספקטור כי הגידול היה גדול מאד, בן 5 שנים, ולכן נכנס עמוק מאוד סביב עצב הראיה, וכאשר גירדו אותו במהלך הניתוח – נפגע עצב הראיה ולפיכך משך ההחלמה ארוך.

התובעת טענה כי פרופ' ספקטור אמר לה מפורשות שאם היו מגלים את הגידול מוקדם יותר, כשהיה יותר קטן, הפגיעה הייתה מזערית וללא צורך בהתערבות כירורגית.

לדברי התובעת, רק בשלב זה הוברר לה כי לו הייתה מופנית לרופאים הנכונים ו/או לבדיקות המתאימות, היה ניתן לגלות את הגידול בשלב מוקדם יותר ולמנוע את כל או את הרוב המכריע של הבעיות הנלוות לניתוח.

הנתבעת  – שרותי בריאות כללית טענה כי התביעה הוגשה באיחור והתיישנה ולכן יש לדחות אותה על הסף!

בית המשפט קבע כי:

על התיישנות בנזיקין חלות אפוא שתי מערכות דינים: סעיף 89 לפקודת הנזיקין וההסדר הכללי בחוק ההתיישנות.

על עוולות בהן הנזק מהווה רכיב מרכיבי עילת התביעה, כמו עוולת הרשלנות ועוולת הפרת חובה חקוקה, חל ההסדר הקבוע בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, הקובע כי בעוולה שהנזק הוא אחד מיסודותיה, לא צומחת עילת תביעה כל עוד לא נגרם נזק וממילא מירוץ ההתיישנות מתחיל רק ביום שבו התגלה הנזק, ובלבד שהוא התגלה תוך 10 שנים מיום שאירע.

הסיפא של סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, לפיה "אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק" מגבילה את התקופה בה ניתן להגיש תביעות בנזיקין בגין עוולות בהן הנזק התגלה מאוחר למועד בו אירע, לתקופה של 10 שנים מיום שאירע הנזק, כך שאם חלפו 10 שנים ממועד הנזק, לא ניתן להגיש עוד את התביעה, אף אם הנזק התגלה לאחר מכן.

מכל מקום, אין הסיפא מאריכה את תקופת ההתיישנות בתביעות נזיקין ל-10 שנים מיום אירוע הנזק, וכאשר חלפו 7 שנים מיום שנתגלה הנזק – הרי שהתביעה תתיישן, אף אם לא חלפו 10 שנים מהמועד שאירע.

בעוד שסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין עניינו ברכיב הנזק כאמור, על יתר רכיבי העילה, בכללם התרשלות וקשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק, חל ההסדר הקבוע בחוק ההתיישנות.

במקרה דנן ההוראות הרלוונטיות לצורך מניין ההתיישנות אינן ההוראות בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, הדוחה את תחילת מרוץ ההתיישנות למועד גילוי הנזק, שכן הנזק התגלה במועד הניתוח כאמור, והתביעה הוגשה למעלה מ-7 שנים לאחר מכן.

ההוראות אותן יש לבחון הן ההוראות בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, הדנות בהתיישנות לגבי רכיב ההתרשלות ורכיב הקשר הסיבתי.

אמנם, לא מצופה היה מהתובעת, בהעדר השכלה רפואית, כי תגיע בעצמה למסקנה כי גילוי בזמן של הגידול היה יכול לחסוך ממנה את הצורך בניתוח והיו נמנעים ממנה נזקי הניתוח.

אלא שהחל מהמועד לאחר הניתוח היה מצופה ממנה כי תחשוד אודות ההתרשלות באיחור באבחון הגידול לאחר תקופה מתמשכת בה התלוננה על כאבי ראש, סחרחורות והבזקי ראיה ואף ידעה כי "מצבה אינו רגיל" והפצירה ברופאים המטפלים להפנותה לנוירולוג.

במאמר זה נדבר על פגיעה באוטונומיה

יצירה של הפסיקה בישראל אשר החלה, בעצם, בדיני הנזיקין וכפי שנראה התפתחה והתרחבה עד לתובענות ייצוגיות

הבסיס בדיני נזיקין הם כי כדי לקבל פיצוי בגין נזק שנגרם על התובע להראות כי הנזק נגרם בעוולה וכי מתקיים קשר סיבתי בין העוולה לבין הנזק.

תפיסה נזיקית זו, שעברה אל המשפט הישראלי בירושה מהמשפט המקובל, ואשר מעוגנת בפקודת הנזיקין נשמרת במשפט הישראלי בקפידה, למעט מספר מצומצם מאוד של חריגים  (כדוגמא חוק איסור לשון הרע, הסמיך את בתי המשפט לפסוק לתובעים בתביעות לשון הרע פיצוי של עד 50,000 ש"ח ללא הוכחת נזק;

חוק הגנת הצרכן מאפשר לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק של עד 10,000 ₪;

חוק זכויות יוצרים עד 100,000 ₪; חוק למניעת הטרדה מינית סעיף 166; חוק איסור הפליה במוצרים ושירותים), אך נראה כי בית המשפט הפעיל מקוריות ויצירתיות כשפעלו במסגרת מושכלות יסוד אלו.

פסק הדין דעקה הוא פסק הדין המכונן בעניין פגיעה באוטונומיה

בעניין דעקה, בו נדון עניינה של אישה אשר סבלה מדפורמציה בכף רגלה

והגיעה לבית החולים במטרה לעבור ניתוח לתיקון הדפורמציה.

במהלך ההכנה לניתוח ולאחר שכבר הורדמה והייתה מטושטשת, התעורר

חשש לגידול בכתפה.

במצבה המטושטש הוחתמה האישה על הסכמה לביצוע ביופסיה, אשר בוצע

וגרם לכתפה של האישה נזק.

ברוב של חמישה שופטים נקבע שהאישה הייתה מסכימה לביופסיה אילו נתבקשה כנדרש, ועל כן הרופא אינו אשם בנזקים שנגרמו לה כתוצאה מהניתוח.

על פי עקרונות המשפט המסורתי, כפי שהובנו ופורשו עד אותה עת, לא הייתה התובעת זכאית לפיצוי, שכן לא נתקיים קשר סיבתי בין מעשה הרשלנות של בית החולים באי הגילוי לבין נזק הגוף שנגרם לה.

ההנחה העובדתית בפסק הדין הייתה כי גם אם הרופאים היו עומדים בחובת הגילוי והיו נמסרים לחולה הנתונים והסיכונים כולם, הרי שבחירתה לא הייתה משתנה. במצב דברים זה היצמדות לעקרונות המסורתיים של דיני הנזיקין חייבה תוצאה שלפיה לא יינתן פיצוי.

ואכן זו היתה דעת המיעוט.

אולם דעת הרוב היתה שונה ונוצר ראש נזק חדש. שימו לב לא עוולה חדשה אלא ראש נזק חדש.

אולם השופט תיאודור אור חידש שאי-קבלת הסכמתה של האישה לביצוע הביופסיה פגעה באוטונומיה שלה ובכך נגרם לה נזק.

זו יצירה של המשפט הישראלי.

ביצירתו זו הדגיש בית המשפט את הצורך להגן על יכולת הבחירה של החולה, כחלק מהאוטונומיה הבסיסית של כל אדם, כמצדיק מתן פיצוי גם במקרים שבהם הרופא לא התרשל בטיפול הפיזי, וכאשר החולה היה מסכים לקבל את הטיפול.

בדרך זו התגבר בית המשפט על בעיית הסיבתיות, שכן לפי ההלכה החדשה, זכאית החולה לפיצוי כאשר לא קיבלה מידע על הסכנות שבטיפול, אפילו אם ידוע שאילו גילו לה את הסכנות, עדיין הייתה בוחרת לעבור את הטיפול.

בפרשה זו הגדיר בית המשפט את ראש הנזק בגין פגיעה באוטונומיה בהתייחסו לשני היבטים עיקריים אפשריים, מבלי להכריע ביניהם:

מרכיב הבחירה הסובייקטיבית של החולה, המגדיר את גודל הנזק הנגרם מקיפוח זכות הבחירה כנגזרת של חשיבות מימוש הבחירה הסובייקטיבית, ומרכיב הבחירה האובייקטיבית, שעליו רמז בית המשפט כשהביע עמדה שלפיה יש לקבוע מחיר לעצם הפגיעה בזכות הבחירה.

הפגיעה אינה נגזרת מהטיפול הרפואי או מהעובדה שהחולה לא מימשה את הזכות לבחור אלא מעצם העובדה שטיפלו בה מבלי שנתנה את הסכמתה מדעת.

לפי עמדה זו, הנזק מתגבש בהתנהגותו של המעוול שלקח מהניזוק את אפשרות הבחירה, ואין זה משנה מה הייתה בחירתו הסובייקטיבית של החולה לו היה מקבל את האפשרות לבחור.

הפגיעה באוטונומיה חמורה אם יותר כאשר מוכח שסיפור החיים של הנפגע אכן היה משתנה. במקרה כזה האוטונומיה נפגעת לא רק לעניין עצם יכולת הבחירה שנשללה אלא גם לעניין הנתיב שבו הנפגע היה פוסע.

רעלת הריון

אצל אישה בהיריון מתפתח חום והיא מגיעה לבדיקה אצל הרופא.

הרופא מזהה אצלה חשש לרעלת היריון.

הוא אומר לה כי יש נחיצות בנטילת תרופה אנטיביוטית, שכן בלעדיה קיים סיכון כלשהו לחייה.

הוא איננו מספר לה כי לתרופה זו יש תופעת לוואי ידועה והיא שבחלק מהמקרים נטילתה מסתיימת בהפלה.

האישה נוטלת את התרופה, מחלימה, אך מפילה את הוולד.

ע"א 4384/90 ואתורי נ'ביה"ח ליניאדו פד נא 2171

אין חולק שבמקרה זה הטיפול היה סביר וראוי, לפחות ככל שהדברים קשורים להערכתו האובייקטיבית של הרופא.

אולם סבירותו של הטיפול אינה מעידה כי לא נגרמה פגיעה באוטונומה.

בבחירה של האישה שיכול להיות שאם היתה יודעת לא היתה נוטלת את הטיפול.

במיוחד אם זה יהיה לה הריון אחיר הרבה שנים של ניסיון או הריו בגיל מאוחר וכד'.

זירוז בלידה

ע"א 8126/07 עזבון צבי נ' בית החולים ביקור חולים

אישה בת 37 ,בשבוע ה 40 להריונה, מגיעה לבית החולים ללידת בנה העשירי.

בכל הלידות הקודמות קיבלה פיטוצין.

בדיקות שנעשות בבית החולים מגלות כי העובר מצוי בסיכון,

ולכן נשארת האישה בבית החולים, מחוברת למוניטור.

הלידה לא מתקדמת מציעי לה לקחת פיטוצין.

הבעל שואל שאלת רב.

התשובה מתעכבת ולכן נותנים לה פיטוצין במינון נמוך.

בסוף הלידה מסתבכת נדרש ניתוח חירום.

התינוקת נולדת במצב קשה וסבולת ולאם נגרם קרע ברחם.

לא מצליחים לתפור ולבסוף מבצעים כריתת רחם.

התינוקת נפטרת בטרם הגיעה לגיל שנתיים.

באותו מקרה קבע המחוזי כי לא היתה רשלנות בטיפול, כמו כן נקבע כי לא היה מצב שהיולדת לא נתנה הסכמתה לטיפולולכן לא מדובר בתקיפה.

עם זאת בית המשפט המחוזי קבע כי אי מסירת מידע על הסכנות שבשימוש פיטוצין טרם נתינת התרופה פגעה בזכותה של היולדת לקבל החלטה מושכלת וחובה על צוות הרפואי היתה למסור מידע מלא אודות הטיפול כולל כל הסיכונים שבו גם אם הדבר יביא לכל שאף אחת לא תשמש בפיטוצין.

העליון אישר את הקביעה שלא היתה רשלנות בטיפול ואף קבע כי היולדת לא הביעה התנגדות לקבלת הפיטוצין. בית המשפט אף בדק את ההסכמה מדעת.

השופטים שם הסכימו כי הפיצוי שם נובע כי בביצוע פרוצדורה רפואית באדם שלא בהסכמתו יש פגיעה בכבודו ובאוטונומיה שלו.

המחלוקת בין השופטים היתה היא מגיעה לאותה יולדת פיצוי. דנציגר היה סבור שלא מאחר והיא ידעה על הסיכונים הכרוכים בפיטוצין מלידותיה הקודמות.

רובינשטיין בדעת רוב קבע כי ידעה כללית של החולה על סיכונים אינה פוטרת את הרופא מלחזור ולהסביר לו.

כלומר, כאן זה כבר שלב אחד קדימה. לכאורה האוטונומיה שלה לא נפגעה. לא שללו ממנה את היכולת לבחור.

אולם הפיצוי היה בשל פגיעה בכבודה של המטופלת שהתבטא באי מסירת מידע.

ומקרה נוסף ע"א 9937/07 בן דוד נ' ענטבי –

המערערת הרתה הריון חמישי מרובה עוברים.

בבדיקת US עלה ממצא חשוד לגבי חדר בלב של אחד מהם אולם

הרופא הרגיע את חששותיה ואמר להם שזה ממצא חסר חשיבות.

לאחר מכן ילדה שני תינוקות בריאים ואחד עם תסמונת דאון.

בית המשפט המחוזי קבע כקביעה עובדתית כי הרופא נמנע מלהסביר להורים את הקשר בין הממצא החשוד לבין התגברות הסיכוי לתסמונת דאון ולא פרט מה האפשריות העומדות בפינם.

בית המשפט שיקלל בפיצוים גם פגיעה באוטונומיה. בערעור לעליון הוגדלו הפיצויים בגין פגיעה באוטונומיה לסך של 250,000 ₪.

הפגיעה באוטונומיה התרחבה עוד יותר עד כדי הכרה בה בתובענות ייצוגיות.

סיליקון בחלב של תנובה

בפרשת הסיליקון בחלב תבע אחד מצרכני החלב העמיד של תנובה פיצויי השבה בגין הכסף ששילם על החלב וכן פיצוי בגין עוגמת נפש שנגרמה לו כתוצאה מהפגיעה באוטונומיה שלו בכך שבגלל שלא ידע על החדרת הסיליקון לחלב נשללה ממנו הזכות לבחור האם לצרוך את החלב.

פה הוציאו את מערכת היחסים מרופא מטפל  והפכו את הידון  לכללי יותר.

בשונה מפס"ד דעקה שם דיברו על הפגיעה בזכות החולה לבחור גם אם לא היה משנה את החלטתו פה דיברו על היכולת לבחור והצרכן לו היה ידוע, היה בחור לא לשתות את החלב.

בית המשפט העליון אישר ברב דעות את ההכרה בתביעה כתובענה ייצוגית ובכך נסללה הדרך להכרה בתובענות ייצוגיות בעקבות פגיעה באוטונומיה. ע"א 1338/97 תנובה מרכז שיתופי נ' ראבי פד נז (4) 673.

דוקטרינת הפגיעה באוטונומיה חלחלה לערכאות נמוכות יותר וגם לתחומים אחרים, כמו סרבנות גט – תמ"ש 19480/05 – השופט ויצמן בבית משפט לענייני משפחה – וקבע כי סרוב לתת גט עולה כדי עוולת הרשלנות וקבע לה פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה.

"ראש הנזק של פגיעה באוטונומיה מתקיים בכל הקשור לאישה הנאלצת

לשבת תחתיה כיוון שבעלה מסרב לשחררה מכבלי עגינותה . כך נשללת

ממנה האפשרות להינשא לאחר ולהביא ילדים לעולם (שכן ילדיה יחשבו

כממזרים כל עוד לא ניתן לה גיטה), חופש הבחירה של האשה נפגע, אם

כן, באופן קשה ומהותי ".

בתחילה, ניתן בישראל פיצוי נמוך יחסית על הפגיעה באוטונומיה, מתוקף היותה נזק לא ממוני, אולם כבר בשנת 2005 פסקה השופטת מרים נאור פיצוי של 150,000 ש"ח.^[4] 

בפברואר 2011, בפסק דין של השופט ניל הנדל, נקבע פיצוי של 250,000 שקלים על פגיעה באוטונומיה, במקרה בו רופא לא שיתף את ההורים בכל המידע הרלוונטי במהלך הריון ונולדה ילדה בעלת תסמונת דאון.^[7] 

בפסק דין זה נקבע שאין לתת פיצוי סמלי בלבד בגין פגיעה באוטונומיה.^[8] מאז נתנו פסקי דין לא מעטים שהעניקו פיצוי של מאות אלפי שקלים על פגיעה באוטונומיה.^[9]

ביולי 2011 נקבע תקדים נוסף בנוגע לפגיעה באוטונומיה, כאשר השופט אליעזר ריבלין, בהסכמת השופט יורם דנציגר, פסק פיצויים נפרדים ומשמעותיים על פגיעה באוטונומיה בנוסף לפיצויים על נזק בלתי ממוני טהור, לאלמנה אשר המכון לרפואה משפטית ניתח את גופת בעלה באופן שפגע באופן חמור ברגשותיה,

וזאת ללא שניתנה לה האפשרות המושכלת לבחור האם לבצע את הנתיחה ובאיזה אופן. לפסק הדין התנגד בחריפות השופט יצחק עמית. בקשה לדיון נוסף נדחתה על ידי נשיאת בית המשפט, דורית ביניש, בנימוק שהשאלה של פיצוי נפרד על פגיעה באוטונומיה פתוחה ותתברר במקרים אחרים בעתיד.

התובע נפגע בתאונת דרכים במהלך עבודתו כאשר נהג על קטנוע שהיה בבעלות המעסיק שלו,

אולם התברר כי לקטנוע לא היה ביטוח.

האם זכאי אותו עובד לפיצוי עפ"י חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים?

חשוב לציין כי במקרה ואדם נפגע מרכב ללא ביטוח חובה זכאי הוא לתבוע את "קרנית" – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים שהוקם ע"י המדינה, אא"כ הוא ידע שלרכב אין ביטוח חובה ואז שוללים ממנו את הפיצוי.

במקרה דנן, התובע טוען כי זכאי לפיצויים מ"קרנית" מאחר ולא ידע שאין ביטוח ולכן זכאי לפיצוי לפי סעיף 7 א לחוק. התובע הסביר כי נהג על רכב המעביד שלו וסמך על המעביד שלו שרכש ביטוח חובה לקטנוע.

התביעה הגיעה לפתחו של בית המשפט אשר בחן האם במקרה זה באמת התובע לא ידע ולא היה צריך לדעת כי אין ביטוח חובה לקטנוע.

המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת זכאות התובע על פי סעיף 7א לחוק הפיצויים.

סעיף זה קובע כי על אף הוראות סעיף 7(5) לחוק, לפיהן מי שנהג ברכב ללא ביטוח אינו זכאי לפיצוי לפי החוק,

"מי שנפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או מאת המחזיק בו, ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע על כך ובנסיבות העניין גם לא סביר שיידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן".

סעיף 7א לחוק הפיצויים מוציא מכלל משוללי הזכויות את הנוהג הלא מבוטח, אשר השתמש ברכב בהיתר מן הבעלים או המחזיק, כשהוא חף מידיעה בדבר העדר הכיסוי הביטוחי.

הטעמים המשתקפים בסעיף 7 לחוק הפיצויים, לאמור, שלילת הזכאות לפיצויים מטעמים שבתקנת הציבור, המשולבים בשיקולים של הרתעה כנגד התנהגות פסולה, הם שעומדים גם מאחורי הוראת סעיף 7א לחוק הפיצויים (ר' ת.א. 11113-09-15 פלוני נ' קרנית ואח' [פורסם בנבו] (08/08/2019)).

השאלה אותה יש לבחון, כאשר מתבקשת החלת סעיף 7א היא האם דבק בנהג אותו רבב מוסרי שתקנת הציבור מבקשת למנעו. תכלית ההוראה היא תכלית של צדק:

הימנעות משלילת הפיצוי מאדם תם לב, אשר נהג בהיתר, מבלי שהוא, או אדם סביר במקומו, ידע או היה צריך לדעת שאין בנמצא ביטוח תקף.

בהתאם לפסיקה, שלושה הם התנאים אותם על הטוען להחלת סעיף 7א להוכיח:

• הראשון, נהיגה בהיתר של הבעלים או של המחזיק.

• השני, העדר ידיעה על העדר הכיסוי הביטוחי.

• השלישי, ככל שלא הייתה ידיעה בפועל – סבירות אי הידיעה.

המבחן לקביעה אם אי הידיעה של המשתמש היא סבירה הוא מבחן מעורב, בו משמשים יסודות אובייקטיביים וסובייקטיביים, המתחשבים בצדדים עצמם, התנהגותם ונסיבות השימוש ברכב.

הסעיף מדבר בלשון כללית של סבירות, ויישומו בכל מקרה ומקרה הוא, כאמור, תלוי נסיבות. נסיבות רלוונטיות הן יחסי קרבה מיוחדים בין הנוהג לבין מתיר השימוש ברכב.

אחד המקרים בהם עשוי בית המשפט לקבוע כי אי הידיעה ואי הבירור אודות העדר הביטוח היו בגדר הסביר הוא המקרה של יחסי עובד מעביד.

בית המשפט שמע את עדויות התובע והמעסיק שלו והגיע למסקנה כי מדובר בתובע תם לב אשר זכאי להגנת סעיף 7א לחוק הפיצויים.

מדובר במי שנהג בהיתר במסגרת עבודתו בקטנוע בבעלות מעסיקיו (צדדי ג'), ואשר לא ידע על היעדרו של ביטוח חובה וגם לא היה סביר שיחשוד כי לא קיים ביטוח. אני נותן אמון בגרסת התובע.

התובע נהג בהיתר מהמעסיק שלו ולא ידע עוד קודם לתאונה שלקטנוע אין ביטוח חובה.

התובע מסר בתצהירו כי בעת שנחקר על ידי המשטרה והיה מאושפז בבית החולים בלינסון, הוא נדרש להציג את תעודת הביטוח של הקטנוע ועל כן התקשר למעסיקו  וביקש מהאחרון לשלוח אליו לפלאפון עותק מתעודת הביטוח.

לטענת התובע, מספר דקות לאחר מכן שלח אליו צד ג' 2 את הפוליסה והתובע הציג אותה לשוטר. התובע ציין כי רק במועד זה השוטר הפנה את תשומת ליבו לכך שהפוליסה אינה בתוקף במועד התאונה.

לאור זאת קבע בית המשפט כי התקיים סעיף 7 א לחוק ועל "קרנית" לפצות את התובע בהעדר ביטוח חובה.

לתובע נקבעה 34.5% נכות ובית המשפט

פסק לו פיצוי כולל של כ-1 מיליון ₪

מתי ניתן לערער אחר קביעת ועדה רפואית של ביטוח לאומי?

למה חובה להיעזר בעורך דין?

באיזה בית משפט מערערים?

המערער, נפגע בתאונת דרכים, שהוכרה גם כתאונה עבודה.

כתוצאה מהתאונה, הכיר המוסד לביטוח לאומי בפגיעות מהן סובל המערער, בין היתר מחתכים באורביטה עין שמאל ובשתי ידיו.

כדי לקבוע  נכות על המערער לעמוד בפני ועדה רפואית

בתחילה נקבעה לו נכות זמנית ולאחר מכן ועדה רפואית מדרג 1 קבעה לו נכות נפשית צמיתה בשיעור של 10%.

ניתן לערער על דרג 1 ולהגיע לועדה לעררים

על החלטה זו הגיש המערער ערר, והוועדה הרפואית לעררים, החליטה להותיר על אחוזי הנכות שנקבעו למערער על כנם, תוך שהיא קובעת, בין היתר, כי:

"יש לציין כי בוועדה  כתוב שהנבדק לא בטיפול פסיכיאטרי תרופתי.

כיום מקבל תרופות אולם אלו החלו להנטל מספר שנים לאחר התאונה, בסטטוס המנטלי לא היו סימנים אופייניים להפרעה בתר חבלתית ואין גם התרשמות מהפרעה דכאונית מג'ורית…

השיזוף הרי עשוי להצביע על כך שהנבדק שוהה ארוכות בשפת הים ולדבריו הוא גם משחק במטקות שמצביע על רמת תפקוד ופעילות גופנית סבירה שאיננה עולה בקנה אחד עם מיעוט השעות בעבודה עליהן הוא מדווח. מכל האמור לעיל הוועדה דוחה את הערעור."

ניתן לערער אחר קביעת ועדה לעררים בפני בית הדין לעבודה

על החלטה זו הוגש ערעור בבית הדין לעבודה.

המערער טען כי נפלו מספר פגמים בעבודת הוועדה לעררים, אשר בעטיים יש לקבל את ערעורו ולהחזיר את עניינו לוועדה בהרכב חדש.

הוא טען כי יש לו יותר מאשר הפרעה קלה בתפקוד הנפשי או החברתי והוא זקוק לטיפול רפואי.

בנוסף, למצבו השפעה משמעותית גם על כושרו להשתכר.

משכך, לטענת המערער מצבו מתאים לפריט 34(ב)(3) לרשימת הליקויים, ולא כפי שנקבע.

כמו כן, טען המערער כי שגתה הוועדה לעררים עת שקבעה כי אינו נוטל תרופות, שכן המערער החל ליטול תרופות בסמןך לאחר התאונה ולא מספר שנים לאחריה.

זאת לטענת המערער עולה גם מן המסמכים הרפואיים שצורפו על ידו, שניתנו לו ע"י רופאת המשפחה וע"י הפסיכיאטר.

כמו כן, טען המערער כי הוועדה לא פירטה את המסמכים שעמדו בפניה, תוך שהיא מציינת שעמדו בפניה רק "דו"ח מד"א, סיכום דו"ח פסיכולוגי".

המערער מפרט מסמכים רבים נוספים, שעמדו בפני הוועדה, ושלא צויינו על ידה, לרבות מכתבים מרופאים ובכללם רופאים פסיכיאטריים, פסיכולוגית קלינית ומטפל גוף ונפש.

הוועדה גם לא נימקה מדוע היא אינה מקבלת את האבחנה של הרופא המטפל לכך שהוא סובל מדיכאון מג'ורי.

הוועדה מתעלמת ממצאי הבדיקות וחוות הדעת ומבססת את החלטתה על העובדה שהמערער טס לחו"ל וכי הוא "שזוף".

לטענת המערער הוא הסביר לוועדה מדוע השהייה בים מסייעת לו להתמודד עם מצבו וזה בבחינת "שקט בתוך כל הרעש".

לעניין זה מציין המערער וטוען כי דווקא חשיפה ארוכה לשמש מעידה על הזנחה של האדם את עצמו ולא להיפך.

עוד טוען המערער כי נימוק זה של הוועדה מהווה הוכחה לכך שהחלטתה התקבלה על בסיס שיקולים זרים, בחוסר תום לב וכי אינה עומדת במבחן הסבירות.

עוד הוסיף המערער וטען כי, הוועדה לא נימקה את החלטתה לפיה השתכרותו לא נפגעה.

לטענת המערער, בנימוק שנתנה לכאורה הוועדה להחלטתה לעניין הפעלת תקנה 15 לתקנות, שבו שנכתב כי "...הוא גם משחק מטקות שמצביע על רמת תפקוד ופעילות גופנית סבירה שאינה עולה בקנה אחד עם מיעוט השעות בעבודה עליהן הוא מדווח" יש כדי להצביע על שיקולים זרים בהחלטתה.

מגד טען המוסד לביטוח לאומי כי יש לדחות את הערעור, בין היתר, כי:

הוועדה בדקה את המערער בדיקה קלינית מקיפה, ואילו המערער לא צירף חוות דעת או הערכת נכות לביסוס טענתו לפיה שיעור הנכות המתאים לו שונה מקביעת הוועדה.

בכל הנוגע לטיפול התרופתי שניתן למערער, טוען המשיב כי המסמכים שצורפו מעידים על טיפול תרופתי ספוראדי.

אין הוכחה בדבר רצף טיפולי תרופתי.

בכל הנוגע להתייחסות למסמכים, טען המוסד לביטוח לאומי כי הוועדה אינה חייבת להתייחס לכל מסמך ומסמך וכי המערער אינו מצביע על מסמך מהותי דוגמת חוות דעת או הערכת נכות שאליהם הוועדה לא התייחסה.

עוד טוען המשיב כי בהתאם למסמכים שצורפו, המערער ביקר אצל פסיכיאטר לראשונה רק שנתיים לאחר התאונה, וכי המסמך מאת המטפל בגוף ונפש הינו ללא תאריך וכלל לא ברור מה מקצועו ומה הכשרתו בתחום הנפשי.

בכל הנוגע לטענת המערער לפיה נימוקי הוועדה אינם ענייניים, טוען המשיב כי לתפקוד החברתי של המערער, הכולל את העובדה שהוא טס מספר לא מבוטל של פעמים לחו"ל, משתזף ומשחק מטקות בים, יש השפעה על פריט הליקוי הנבחר על ידי הוועדה ועל התרשמותה מהשפעת הפגיעה על כושרו להשתכר.

על מנת שניתן יהיה לערער אחר קביעת ועדה רפואית יש להביא נימוק משפטי ולא רפואי

בית הדין הכריע כי הצדק עם המערער.

בית הדין קבע כי העובדה שהוועדה לא פרטה את המסמכים שעמדו בפניה, ומסיבה שאינה נהירה בחרה למנות רק שניים מתוכם, מעלה לכל הפחות תהייה בנוגע למידת התייחסות הוועדה למסמכים שהוצגו בפניה.

ואכן בנימוקיה אין הוועדה אינה מתייחסת כלל למסמכים הרפואיים שהציג המערער- מה שמעלה חשש שאכן לא נתנה דעתה אליהם.

הוועדה לא הייחסה למכתבו של הפסיכיאטר, שבו נכתב כי "יש לו אפקט דיכאוני וחרדתי, וקיימת אצלו אפאטיה ניכרת" וכי "מאז התאונה וכתוצאה ישירה ממנה, הוא סובל מ- Chronic Post Traumatic Stress Disorder שמשפיע על תיפקודו היום-יומי בכל מישורי חייו".

בנוסף, מעיון במסמכים הרפואיים מעלה כי כבר בסמוך לתאונה מצאה תגובה בתר חבלתית וכי נרשמו למערער תרופות לטיפול ב- STRESS.

והומלץ על המשך טיפול ב- VIEPAX.

הוועדה מקדישה פרק לא מבוטל לדיון ביציאותיו של המערער לחו"ל, ולעובדה שהמערער שזוף תוך שהיא כותבת "השיזוף הרי עשוי להצביע על כך שהנבדק שוהה שעות ארוכות בשפת הים".

לא מצאתי פגם בהתייחסות לנסיעות לחו"ל כאינדיקציה למצב נפשי ואולם באשר למסקנות מן השיזוף- גם אם נניח שמסקנה עובדתית כפי שצוינה אפשרית, ואף אם שהות על שפת הים עשויה ללמד על פעילות פנאי, אין בכך, ומכל מקום הוועדה לא הראתה כיצד יש בכך, כדי לספק מסקנה מקצועית ביחס למצבו הנפשי ולא ניתן לעקוב אחר הלך מחשבתה בענין זה.

לאור כל האמור סבר בית הדין כי נוכח הטעויות המהותיות שנפלו בהחלטת הוועדה, יש לקבל את הערעור.

בנוסף, חרף העובדה שהוועדה התכנסה לדון בעניינו של המערער בפעם הראשונה, התעלמותה מן האמור במסמכים שהונחו בפניה ובעיקר המשקל שנתנה להיותו של המערער שזוף ומשחק במטקות, מעידה על ועדה נעולה בעמדתה, אשר אין מקום להחזיר את עניינו של המערער לדיון נוסף בפניה.

על כן, ובנסיבות חריגות אלה יוחזר עניינו של המערער לדיון בפני ועדה אחרת.

המערער לא יכל להתמודד עם טענות המוסד לביטוח לאומי ונזקק לייצוג

משפטי ע"י עורך דין המתמחה בתביעות ביטוח לאומי.

האם שימוש יומיומי במקדחה וגרימת נזק לכתף יכול להוות "תאונת עבודה"

האם מדובר במיקרו טראומה או "מחלת מיקצוע"?

• התובע יליד 1951 עבד כטכנאי גז מגיל 23 כ-45 שנים.

• התובע השתמש במקדחה, מברגה בממוצע פעם ביום או ביומיים.

• התובע סובל מקרע בגיד בכתף שמאל, כך שהגיע למצב שהוא סובל ממיגבלה חמורה ונקבעו לו 15% נכות.

האם תנאי עבודתו של התובע מקימים תשתית עובדתית לפי תורת המיקרוטראומה – לעניין פעולות הקדיחה וההרמה?

לחילופין האם האם ליקויו של התובע ועבודתו עם מכשירים רוטטים עונה על דרישות פריט 14 לרשימת מחלות המקצוע?

העניין הגיע עד לבית הדין לעבודה בירושלים אשר בחן את המקרה והכריע בעניין:

סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה-1995 (להלן: החוק) מגדיר מהי פגיעה בעבודה וכן מהי מחלת מקצוע. מחלת מקצוע הוגדרה:

"מחלה שנקבעה כמחלת מקצוע בתקנות לפי סעיף 85 והיא חלה בה, בהיותה קבועה כמחלת מקצוע, עקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי – עקב עיסוקו במשלח ידו".

כאשר בחלק ב לתוספת השנייה נקבע כי:

"מחלות עצמות, פרקים, שרירים, כלי דם או עצבים של הגפיים, הנגרמות על ידי עבודה במכשירים רוטטים" בעבודה שהיא מסוג "עבודה ממושכת עם מכשירים רוטטים".

התובע טען כי עבד באופן ממושך עם מכשירים רוטטים,  וכי הקרע בכתף שמאל המלווה בכאבים קשים והגבלת תנועה,  אירע עקב תנאי עבודתו המתמשכים של התובע.

הביטוח לאומי טען מנגד כי אין להחיל את סעיף 14 לתקנות מאחר והשימוש במכשירים הרוטטים היה במשך מצטבר של כ-45 דקות עד שעה ביום, והיו רק מקדחה ומברגה, שהם מכשירים עדינים יחסית.

בית המשפט בחן את החומר הרפואי שעמד בפניו ובבדיקת MRI נמצא כי הודגם קרע בכל עובי הגיד באורך של כ-18 מ"מ בכתף שמאל וכי הרופא שבדק אותו קובע כי מדובר ב-

"ROTATOR CUFF SYMDROM"; שזו אבחנה שמתייחסת לשרירים ולגידים ודלקות בהם עד להיווצרות קרע חלקי או מלא של הגיד, ולכן מדובר ב"מחלת מקצוע".

בית הדין גם בחן את השאלה האם התובע עבד על מכשירים רוטטים?

התובע העיד כי עושה פעולות בממוצע של פעמיים ביום עם מכשירים רוטטים, כגון מקדחות, ושימוש בכלי עבודה שונים הדורשים מאמץ בהנעת היד והכתף, כגון מברגים ופטישים."

התובע טען כי מדובר ב-45 שנות עבודה בכלל ולפחות 4 שנים בהן החליף את יד ימין ביד שמאל לאחר שנפגע בימין ב-2011.

לטענתו 4 שנים היא תקופה ממושכת דיה, תוך כדי שהוא מציין בחקירתו עבודה על מקדחה רוטטת הקודחת בקירות בין 10-15 פעמים ביום והחלפת צינורות וקדיחה לצורך כך ובממוצע 25 דקות טיפול בלקוח וכאשר לעיתים צריך לקדוח 5-6 ברגים ובצנרת ארוכה גם יותר.

כן ציין כי במסגרת עבודתו הוא עובד בבתי מלון ומוסדות לפחות פעמיים בשבוע ושם יש צורך בעבודה עם מכשירים גדולים יותר ויותר כוח.

לגרסתו מדובר לעיתים בשני חורים ולעיתים בעשרה, וכי צנרת יכולה להגיע עד ל-10-12 מטר לצורך הקידוח.

התובע הדגים את עבודתו במקדחה, מעט גבוה מגובה המותן.

בנסיבות אלה מדובר על 5 שנים לפחות בהן עובד התובע ביד שמאל אליה הועבר העומס, בקדיחה במכשירים רוטטים.

בית הדין עושה היקש מ- עפ"א 50688-01-15 מדינת ישראל נגד רינה מגנצי (פורסם בנבו).

ההיקש שם נעשה על פי חוק הביטוח הלאומי להגדרת תקופה ממושכת.

בית הדין האזורי קבע כי תקופה ממושכת בעיני המחוקק לפי חוק הביטוח הלאומי בסעיף 195 הוא תקופה של 60 חודשים לפחות, דהיינו 5 שנים.

בית הדין התייחס לעניין זה באופן ש"תקופה ממושכת" מתייחסת ל"זמן ניכר" או "בקביעות", באופן המצביע על פעולה שאיננה ארעית. אך עושה אבחנה ממשית בין הפלילי לבין חוק הביטוח הלאומי.

יחד עם זאת, ניתן ללמוד מפסק דין זה כי תקופה ממושכת כגון זו שעומד בפנינו בעניינו של התובע של 5 שנים לפחות, בהן עבר העומס ליד שמאל, יכנסו באופן מובהק ללשון סעיף 14 לחלק ב' לתוספת לתקנות "עבודה ממושכת עם מכשירים רוטטים, ולכן במקרה דנן מדובר ב"מחלת מקצוע".

בית הדין הגדיל לעשות ובחן גם האם התובע עונה על תורת המיקרוטראומה וקבע כי אכן כן.

התובע טען כי ביצע פעולות חוזרות ונשנות, חלקן בקידוח וחלקן בהרמת בלוני גז.

בחלקן בהחלפת צנרת וקיבועה.

כל אחת מהפעולות נעשתה מידי יום ביומו במהלך השנים לפחות מ-2011 כשהעומס עבר ליד שמאל, ועוד קודם לכן 40 שנה כסיוע ליד ימין.

גם מנהל הסניף אישר כי התובע עובד עם מכשירים רוטטים באופן קבוע וברצף של שימוש יותר משעתיים ביום.

כן העיד כי העבודה של טכנאי היא פיזית ומאומצת הכוללת במהלך כל שעות העבודה, טיפוס על מדרגות רבות, עבודה פיזית עם הידיים, עבודה על הברכיים, כל מיני השתחלויות למקומות קטנים וצפופים, דברים שבגינם צריך כושר גופני גבוה.

העבודה כוללת בין היתר הרמת כיריים שולחניים שלפעמים צריך להפעיל כוח רב כדי להוציאם מהגומחה שלהם.

העבודה מצריכה בין היתר עבודה פיזית רבה עם הידיים וכמובן עם הכתפיים והגב משום שצריך להחליף צינורות גומי במקומות צפופים וקשים, ולפעמים ההוצאה שלכם מצריכה כוח פיזי רב.

לאור זאת קבע בית הדין כי התובע הקים תשתית עובדתית של מיקרוטראומה המצביעה על שימוש במכשירים רוטטים (כשעתיים במהלך כל יום, מידי יום), ופעולות חוזרות ונשנות של הרמה של בלוני גז, כיריים ותנורים במשקל כבד (בין 8-20 ק"ג, 5-6 פעמים ביום), מידי יום ביומו, באופן חוזר ונשנה, וכן פעולה חוזרת ונשנית של החלפת צינורות הדורשת הפעלת כוח כ-10-15 פעמים ביום, כל יום.

בנסיבות אלה הרים התובע את הנטל המוטל על כתפיו והניח תשתית עובדתית לתורת המיקרוטראומה.

תביעתו של התובע התקבלה וביטוח לאומי חוייב בהוצאות משפט סך של 3,500 ₪.

נפילה לבור ברחוב מי ישלם פיצויים?

האם תמיד העירייה תשא בתשלום פיצויים עקב נפילה בשטחה?

התובעת ביום 6.4.10 חצתה במעבר חציה בכיכר ציון ברחוב יפו בירושלים.

לאחר שסיימה לחצות את הכביש עלתה למדרכה, צעדה מספר צעדים, ואז צנחה רגלה לתוך

מהמורה במדרכה, מעדה ונפלה.

באותה העת בוצעו עבודות הקמת הרכבת הקלה והמדרכה המדוברת היתה מדרכה זמנית

שנוצקה לצורך ביצוע העבודות, כאשר מצד אחד של המדרכה היה שטח מרוצף למעבר הולכי

רגל ומצד שני היה כביש.

על מי מוטלת האחריות לארוע התאונה?

על העירייה או על סיטיפס שאחראית על תחזוקת הרכב הקלה?

התביעה הגיעה לבית משפט השלום בירושלים:

כאשר גם העיריה וגם סיטיפס הכחישו שהתובעת כלל נפלה וטענו כי נפלה בשל מחלת האפיליפסיה ממנה היא סובלת.

בית המשפט שמע את עדות התובעת ועדים נוספים ואכן השתכנע כי הוכח קיומו של בור במקום המהווה מפגע ברור במדרכה להולכי רגל.

לאור זאת קבע בית המשפט כי שתי הנתבעות התרשלו כלפי התובעת, אולם מאחר וסיטיפס לא

הכחישה כי מדובר היה במדרכה זמנית שנבנתה על ידה במסגרת העבודות להקמת הרכבת הקלה, 

לפיכך קבע בית המשפט כי האחריות העיקרית צריכה להיות מוטלת על כתפיה.

עם זאת, העיריה אינה יכולה להתנער כליל מאחריותה החוקית לדאוג להסרת מכשולם בדרכים

שבשטחה (ראו למשל ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757 (1983)) וגם על העיריה

חובה לפקח גם על המבצעים עבודות מטעמה, וזאת על מנת להבטיח את שלום תושביה.

בנסיבות אלו מצאתי כי יש להטיל עת סיטיפס אחריות של 75% ועל העיריה אחריות של 25%.

בית המשפט אף קבע כי היה על התובעת להיזהר בהליכתה ברחוב, במיוחד כאשר ניתן לראות בתצלום מטעמה כי אין מדובר במדרכה מסודרת, ולכל אורכה קיימים הפרשי גבהים המצריכים הליכה זהירה יותר ולכן קבע כי לתובעת "אשם תורם" בשיעור של 20%.

לעניין גובה הפיצויים בית המשפט הסתמך על חוות דעתו של המומחה שמונה מטעמו וקבע כי נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 3.5%.

בית המשפט פסק לה פיצוי בגין הפסדי שכר וכאב וסבל בסך של 50,000 ₪

בצירוף שכ"ט עו"ד, הוצאות משפט ועדים.

פיצוי לא גבוה יחסית

שיעור הפיצוי  לא היה גבוה מאחר ובית המשפט לא השתכנע כי אכן נגרמו לה הפסדי שכר ישירים כתוצאה מהתאונה.

התובעת שעבדה כמתווכת דירות לא הגישה רישומי עסקאות וגם נתגלו סתירות בעדותה.

כמו כן, קבע בית המשפט כי ראשית, מעדותה של התובעת התברר כי היא סובלת משלל בעיות

רפואיות שאינן קשורות לתאונה, ובהן אפילפסיה שגורמת לה לנפילות רבות, אסטמה ופיברומיאלגיה

והתובעת עברה מס' תאונות נוספות ולכן אין קשר ישיר בין הפסדי השכר הנטענים לתאונה.

מנגד קבע בית המשפט כי אין לשלול לגמרי פיצוי בגין הפסד השתכרות,

שכן גם לנכות של 3.5% בברך יש משמעות מבחינתה של מי שעובדת בעבודה המצריכה הליכה מרובה, טיפוס במדרגות וכו'.

לפיכך פסק לה בגין אובדן השתכרות גלובאלי לעבר ולעתיד של 30,000 ₪ (לעניין זה ראו רע"א 7798/18 ‏פלונית נ' עדי (22.11.2018)).

כמו כן הוסיף פיצוי בגין כאב וסבל בסך של 15,000 ₪ וכן פיצוי בגין הוצאות ועזרת צד ג' בסך של 5000 ₪.

פיצוץ רכב עקב הדלת סיגריה

האם נהג שהדליק סיגריה ועקב כך התפוצץ הרכב ונגרם נזק לתבוע – האם זכאי לפיצוי?

האם מדובר ב"תאונת דרכים" לפי החוק?

התובע נהג ברכבו, ולפתע, ברגע שהדליק סיגריה, התפוצץ הרכב כתוצאה מפיצוץ בלון גז שהונח ברכב יום לפני ודלף ממנו גז לחלל הרכב (להלן: "התאונה" או "האירוע").

חב' הביטוח כפרה באחריותה לפיצוי התובע, טענה כי האירוע נשוא התביעה אינו מהווה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק ועתרה לדחיית התביעה על הסף.

התביעה הגיעה לפתחו של בית המשפט אשר דן בשאלה האם מדובר בתאונת דרכים עפ"י חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים?

בית המשפט בחן את נסיבות המקרה, החוק והפסיקה והכריע כי לא מדובר בתאונת דרכים!!! 

תאונת דרכים עפ"י הגדרתה בחוק הפיצויים הינה:

"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה;

יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו,

אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי;

ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי".

המבחן לסיווג תאונה כתאונת דרכים הינו משולב;

ראשית, יש לבדוק אם מתקיימים כל התנאים המצטברים הקבועים בסעיף ההגדרה:

(1) מאורע, (2) נזק גוף, (3) עקב, (4) שימוש, (5) ברכב מנועי, (6) למטרת תחבורה;

זוהי ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים.

שנית, וככל שהאירוע אינו נכנס תחת ההגדרה הבסיסית, יש לבחון אם המקרה נופל תחת אחת משלוש החזקות החלוטות המרבות שנקבעו:

התפוצצות או התלקחות של הרכב בשל רכיב או חומר אחר החיוני לכושר נסיעתו,

מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או ניצול הכח המכני של הרכב בנסיבות המפורטות בסעיף.

לבסוף, ככל שהאירוע נופל תחת ההגדרה הבסיסית או אחת החזקות המרבות, יש להוסיף ולבחון אם האירוע לא נופל בגדר החזקה הממעטת, לאמור אם אין מדובר במאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כי אז אין האירוע מהווה תאונת דרכים.

כאמור, התובע טען לתחולת חוק הפיצויים כשהוא נסמך על ההגדרה הבסיסית של המונח "תאונת דרכים". חב' הביטוח אינה חולקת על התקיימות היסוד של שימוש ברכב למטרות תחבורה.

המחלוקת בין הצדדים נטושה סביב המשמעות שיש ליתן ליסוד "עקב", המצביע על הצורך בקשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין המאורע שגרם לנזק הגוף לבין השימוש ברכב מנועי. השאלה הינה אפוא, אם מתקיים הקשר הסיבתי הדרוש בין השימוש ברכב לבין האירוע והנזק שנגרם לתובע.

קשר סיבתי עובדתי

הקשר הסיבתי עובדתי נוגע לזיקה בין השימוש ברכב למטרות תחבורה לבין אירוע הנזק שנגרם לתובע, והכוונה היא לפן העובדתי בלבד.

המבחן לקיומו של קשר סיבתי עובדתי הוא הסיבה שבלעדיה אין.

במילים אחרות, האם אלמלא השימוש ברכב למטרות תחבורה, לא היה נגרם נזק?

(ע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(2) 844 (1988)).

הסיבתיות העובדתית עניינה בזיקה בין גורם פלוני לבין התוצאה המזיקה, ובענייננו בזיקה שבין השימוש ברכב למטרות תחבורה לבין נזק הגוף.

על אף שנדמה כי הקושיה העיקרית, בנסיבות בהן עסקינן, נוגעת לקשר הסיבתי משפטי, נראה כי קיימת בעייתיות גם בקשר הסיבתי עובדתי, שכן התובע עצמו טוען כי הרכב התפוצץ לאחר שהדליק סגריה ובשל הגז שדלף בחלל הרכב ולמעשה הדבר אירע ללא קשר לנסיעה ברכב או השימוש בו, גם אם זה היה למטרות תחבורה.

במלים אחרות, לא ניתן לומר כי אלמלא הנסיעה ברכב לא היה מתרחש הפיצוץ, שכן גם אם התובע עמד מחוץ לרכב או רק ישב בו, מבלי שזה היה בנסיעה, והדליק סיגריה, הפיצוץ היה נגרם.

זה המקום להדגיש כי התובע לא טען בתביעה וגם לא בתצהיר כי הנסיעה ברכב היא זו שהביאה לדליפת הגז ולמעשה לא הוכחה כל זיקה עובדתית בין הנסיעה ברכב לבין דליפת הגז.

לא הוכח כי האמגזית היתה תקינה (ואין כל סיבה להניח זאת), לא הוכח כי 'ברז' הגז נסגר היטב בטרם הונחה ברכב, לא הוכח כמה זמן היתה שם ואם הדליפה לא היתה קשורה לכל גורם אחר ולא הובאה כל ראייה או חוות דעת בעניין.

בהעדר מסד עובדתי בהקשר זה, ברור שלא ניתן לקבוע, גם לא במונחים של סבירות והסתברות, כי הנסיעה ברכב היא שגרמה או הביאה לדליפה הגז.

אדרבא, מטענת התובע בתצהיר ומטענות בא כוחו בקדם המשפט, ניתן להבין כי הגז דלף מהבלון לפני שהתובע עלה לרכב והחל בנסיעה.

 קשר סיבתי משפטי

המבחן לקביעת קשר סיבתי משפטי, הינו מבחן הסיכון התחבורתי תוך שילוב מבחן השכל הישר.

מבחן הסיכון מתוחם על ידי מבחן השכל הישר, ויש להוכיח כי השימוש ברכב מנועי אכן תרם תרומה רלוונטי ממשית כלשהי להתרחשות הנזק.

על-מנת שנזק ייגרם עקב שימוש ברכב מנועי, נדרש כי נקודת המגע בין השימוש והסיכון לא תסתכם ב"הזדמנות" בלבד.

קשר סיבתי יישלל מקום שההתנהגות בו תורמת לאירוע גורם הנזק רק במונחים של הימצאות הניזוק ברכב מבחינת הזמן והמקום, אך לא משום בחינה רלוונטית אחרת לעניין שימוש ברכב.

בבחינת הסיכון התחבורתי יש לבחון אם הנזק הוא בתחום הסיכון הרלוונטי שהפעילות ברכב יצרה ובגינה החוק ביקש להטיל אחריות.

לא אחת נקבע כי הסיכונים המקיימים את הקשר הסיבתי המשפטי הם אלה שמאופיינים בכך שהם טמונים ברכב מעצם טיבו וטבעו או שהם קשורים בסיכונים אופייניים לשימוש ברכב.

לצד המבחנים הנזכרים עומד לו מבחן נוסף – מבחן הזירה, שהתפתח בפסיקה כמבחן עזר למקרי גבול קשים, ואשר נועד להפיג את הערפל המשפטי ולסייע לתחום את גבולות הקשר הסיבתי-משפטי לנסיבות בהן אין הרכב משמש אך ורק זירה לאירוע, אלא מהווה גורם ממשי במסגרתו (ראו: ריבלין, תאונת הדרכים, מהדורה רביעית, עמ' 218).

לצורך בחינת השאלה אם השימוש ברכב גרם לנזק גופני אם לאו, יש להבדיל בין תרומה מקרית לבין תרומה רלוונטית.

עוד נקבע "התערבותו של גורם זר תנתק את הקשר הסיבתי אם אינה מהווה מימוש של סיכון;

"זרות" הגורם המתערב היא ביחס למכלול התחבורתי בו התרחש האירוע, קרי, הרכיב הנתפס כ"זר" או מחוללו של רכיב זה אינם חלק אינטגרלי מהסביבה התעבורתית שבו עושה הרכב את דרכו.

ככל שייעוד הגורם המתערב או מחוללו, כפי שהתבטא באירוע, הוא תחבורתי, הריהו מהווה חלק מן המכלול התחבורתי,

ולפיכך חלק מן הסיכון שבשימוש ברכב, תהא שכיחות הגורם המתערב באשר תהא.

ודוק: מחוללו של האלמנט המתערב צריך שיהא בדרכו של הרכב המעורב באירוע, גם במובן של שולי הדרך, שאם לא כן, אינו נופל בגדר הסיכון שבשימוש ברכב המעורב".

פסה"ד עולה כי התנאים של ה"זרות" והשכיחות, הם בבחינת כלים שלובים:

כאשר השכיחות נמוכה אך מדובר בגורם שאיננו זר למכלול התחבורתי, יוכר הקשר הסיבתי המשפטי, וכך גם מקום שבו הגורם הוא זר למכלול התחבורתי אך שכיחותו גבוהה.

המסקנה המתבקשת היא כי לא מתקיים בענייננו קשר סיבתי משפטי. התפוצצות הרכב והנזק שנגרם לתובע עקב כך, אינם תוצאה של סיכון הטמון ברכב מעצם טיבו ואינם תוצאה של סיכון האופייני לשימוש ברכב. משלא נטען, וממילא לא הוכח, כי דליפת הגז היתה קשורה לנסיעה ברכב, אזי לא ניתן לקשור בין השימוש ברכב לבין אירוע ההתפוצצות ולא ניתן לטעון כי הנסיעה ברכב תרמה באופן רלוונטי וממשי לקרות הנזק.

הטענה ל'גרימת נזק" לבלון הגז עקב הנסיעה הינה טענה עובדתית המצריכה הוכחה ובכל מקרה מדובר בטענה שלא נטענה בתביעה וגם לא בתצהיר הנסיבות.

התובע טען כי בלון הגז נשכח ברכב ולא מן הנמנע כי הגז דלף מהבלון עוד לפני תחילת הנסיעה וללא קשר אליה.

הקשר בין השימוש ברכב למטרות תחבורה לבין האירוע הינו מקרי לחלוטין, שכן האירוע יכל להתרחש באותה מידה לאחר הדלקת סיגריה ברכב, גם בזמן ישיבה סתם בו וללא נסיעה וייתכן מצב בו הבלון היה מתפוצץ, עם הדלקת סיגריה, גם אם היה בתוך אחד מחדרי הבית, בתוך מחסן או בתוך כל מקום סגור אחר.

הרכב שימש למעשה אך כזירה לאירוע ככל זירה אחרת והאירוע לא נגרם "עקב" השימוש ברכב. הסיבה הישירה להתפוצצות הרכב אינה קשורה כלל לסיכונים הנובעים מהרכב עצמו או מהשימוש בו.

התובע טען כי התפוצצות הרכב בנסיבות דנא היא בגדר "סיכון תחבורתי" נוכח ריבוי מקרים אלה.

בטענה זו אין ממש ואין בסיס עובדתי לטענה בדבר ריבוי מקרים של דליפת גז מבלון גז, דווקא ברכבים, להבדיל מכל מקום אחר.

שכיחות אירועי התפוצצות רכב בשל דליפת גז מאמגזית שהונחה ברכב לשימוש מזדמן אינה גבוה ואינה שונה מהתפוצצות האמגזית בשל דליפת גז, בכל זירה אחרת.

ויוטעם כי העובדה שהתאונה ארעה בחלל סגור של הרכב אינה מובילה למסקנה אוטומטית שעסקינן בתאונת דרכים, וזאת כל עוד לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין השימוש ברכב לבין הנזק שנגרם.  

לאור זאת דחתה בית המשפט את התביעה וקבע כי לא מדובר בתאונת דרכים!

האם חלה החזקה המרבה הנוגעת להתפוצצות או התלקחות רכב? 

החזקה, כפי שהתפרשה בפסיקה, קובעת כתנאי הכרחי כי ההתפוצצות או ההתלקחות יגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר חיוני לכושר נסיעתו של הרכב.

במקרה שהתעורר בע"א 5408/03 אבו קטיפאן נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(6) 433, 433 (2003) פרצה שריפה בזמן שהרכב חנה בשל כך שאחד הילדים שיחק במצית ומשהאש אחזה בבגדי הילדים שישבו במושב האחורי ובריפוד המושב, הרכב התפוצץ.

הובהר שם כי חזקה זו הינה חריג למבחן התחבורתי ומכאן ראוי לפרשה באמות מידה זהירות, ונקבע כי תנאי להכרה באירוע כתאונת דרכים הינו שהחומר שגרם להתלקחות או התפוצצות הוא רכיב או חומר החיוני להגשמת כושר התנועה של הרכב:

"עתה ברור כי העובדה שבענייננו מקור האש הראשוני היה מצית – שהוא גורם שמחוץ לרכב – אינה שוללת כשלעצמה את תחולת החזקה, אולם בד בבד אין היא תנאי מספיק להפעלתה.

לוּ למשל הייתה האש שבמצית מציתה את מכל הדלק של הרכב, ברי כי המקרה היה בא בגדר "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק.

אלא שלא זה המצב בענייננו. כאן המשחק במצית גרם להתלקחות המושבים והריפוד ולחריכה או שרפה של רכיבים אחרים בתא הנהג, כגון לוח המחוונים.

…..

"נראה אפוא כי במסגרת המבחן שקבענו באים הדלק, השמן ואולי גם – בלי לקבוע מסמרות בעניין זה ובלי להתוות רשימה סגורה – מערכת ההצתה, המצבר, המנוע וצמיגי הגלגלים.

ואכן, ניתן לשער כי בקווים כלליים, אלה הם הרכיבים והחומרים שעמדו לנגד עיניו של המחוקק בחוקקו את החזקה המרבה".

נקבע עוד כי:

"הבחנה זו מחייבת את המסקנה כי לא הרי מקרה שבו אש אוחזת במכל הבנזין, וכתוצאה מכך מתלקחת המכונית או מתפוצצת – נסיבות טיפוסיות להחלת החזקה המרבה – לבין מקרה שבו נדלק ריפוד המושב או רכיב אחר שאינו חיוני לכושר הנסיעה של הרכב, והאש מתפשטת גם לרכיבים אחרים בתא הנהג.

מקרה אחרון זה, כעיקרון, אינו בא בגדר החזקה אפילו אם בסופה של השרפה נגרם לרכב נזק המונע את האפשרות לנסוע בו. שרפה זו אמנם אחזה ברכב, אך אין היא שונה, לעניין תחולת החוק, משרפה בבית מגורים או בכל זירה אחרת".

בנסיבות כאן, נטען כי הרכב התפוצץ לאחר שהתובע הדליק סיגריה ובשל דליפת גז שמקורה בבלון הגז שנשכח ברכב.

מקור האש הינו חיצוני ועל פני הדברים נראה כי לא מתקיים התנאי לפיו הרכב התפוצץ בשל "רכיב חיוני לכושר נסיעתו", שכן בלון הגז הינו רכיב זר לרכב ואינו רכיב חיוני לכושר תנועתו ונסיעתו, גם אם בסופו של דבר ההתלקחות גרמה לשריפת כל החלקים ברכב, גם החיוניים לנסיעה מביניהם.

מכאן, קבע בית המשפט כי לא מתקיימת החזקה המרבה הנוגעת להתפוצצות

או התלקחות של הרכב בשל רכיב או חומר חיוני לכושר נסיעתו.