הניתוח הגשים את מטרתו והגידול הוסר.

לקראת השלמת הניתוח וסגירת החתך, השתמש המנתח במים חמים לניקוי הפצע ולמניעת זיהומים.

ברם, הטמפרטורה של המים הייתה גבוהה מדי ואלה גרמו לכוויה בדופן בטנו של התובע.

המנתח הודה ובית המשפט נכנס לתמונה

מאחר והמנתח הודה בעובדות אלו, נותר לבית המשפט לקבוע בשתי שאלות:

האם קיים קשר סיבתי בין השימוש האמור במים לבין הצלקת שנותרה על דופן בטנו של התובע; מה הם נזקי התובע ומה הוא אומדנם.

התובע טען כי רק למחרת, הגיע המנתח לתובע ועדכן אותו.

המנתח ובית החולים התרשלו והפרו את כללי האתיקה ואת חוזר מנכ"ל משרד הבריאות.

עצם אי-יִדוע החולה בדבר נזקו מיד לאחר האירוע, אף מצדיק פסיקת פיצוי עונשי.

לא זו בלבד אלא שהתובע שוחרר מבית החולים כשבועיים לאחר הניתוח, אולם כעבור מספר ימים הוא אושפז בשנית עם חשש לזיהום במקום הכוויה.

התובע טען, כי מתקיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי מלא בין אירוע שפיכת המים הרותחים לצלקותיו ולנזקיו הנובעים מהן.

עוד טוען התובע – שעובד בחברת קדישא – כי עקב האירוע, נפגע תפקודו ונגרע כושר השתכרותו באופן ממשי, ועל הנתבעים לפצות אותו בגין מלוא נזקיו.

המנתח ובית החולים טענו כי לקראת סוף הניתוח, לצורך הבטחת ניקוי מרבי ומניעת זיהום דרך החתך הניתוחי, ביקש המנתח מים חמים לשטיפת הפצע.

לאחר שפיכת המים, נראה שהעור באותו אזור החל להתקלף ולפיכך נקראה רופאת מומחית לכירורגיה פלסטית אשר נתנה את הנחיותיה להמשך טיפול.

במהלך אשפוזו של התובע לאחר הניתוח, הכוויה החלה להיסגר ולא היו אירועים מבחינה כירורגית שראויים לציון.

עוד הם טענו כי אין כל קשר סיבתי בין הכוויה שנגרמה לבין נזקי התובע הנטענים והמוכחשים.

חשוב לזכור כי התובע עבר ניתוח חשוב ומוצלח, והצלקת שנותרה היא צלקת ניתוחית בלבד ואילו הכוויה התרפאה זה מכבר.

המקרה הגיע לפתחו של בית המשפט אשר קבע כי למעשה, בהעדר מחלוקת בדבר השימוש במים חמים מדי לצורך חיטוי חתך הניתוח, ועל-יסוד חוות הדעת הרפואית של המומחית מטעם בית המשפט, עולה באופן ברור, כי לתובע נגרמה כוויה שהחלימה אך הותירה צלקת בדופן בטנו.

צלקת זו נוספת על הצלקת הניתוחית.

לצד זאת, בל נשכח כי התובע עבר אצל הנתבע ניתוח מציל חיים ומוצלח שבוצע על-ידי המנתח, ויש לְשָבּח את בית החולים והמנתח על כך.

אולם עולה כי לוּ הצוות הרפואי בחדר הניתוח היה בודק כדבעי את טמפרטורת המים לפני השימוש שנעשה בהם לחיטוי הפצע לפני תפירתו (ויש להניח כי הדבר יכול היה להיעשות באמצעות בדיקה פשוטה למדי, טבילת יד או באמצעות מד חום פשוט), דומה שהכוויה – שהיא הנזק הרפואי מושא ההליך דנן – הייתה נמנעת בנסיבות העניין.

מכאן, חבים הנתבעים, באמצעות בית החולים, לפצות את התובע בגין נזקו הנובע מהכוויה.

גובה הפיצוי

לאחר שבית המשפט הכריע כי המנתח ובית החולים אחראים נגש לבחון מהו הנזק שנגרם לתובע.

בית המשפט בחן האם נגרמו לתובע הפסדי שכר  לעבר והאם יגרמו לו הפסדים לעתיד, ומצא כי רק בסמוך לניתוח נגרמו לו הפסדים ולאחר מכן חלה עלייה בשכרו.

בית המשפט בחן את העזרה שניתנה לו, ההוצאות שנגרמו לו והסבל שנגרם.

בית המשפט העמיד את הפיצוי על סל של 73,300 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד והוצאות משפט.

התיישנות תביעות על נזקי גוף שנגרמו לי?

תוך כמה זמן אני צריך להגיש את התביעה?

מתי היא מתיישנת?

התיישנות תביעה בתביעת רשלנות רפואית?

התביעה שבכותרת הוגשה ביום 26.2.19 בעילה של רשלנות רפואית, ובמסגרתה נטען כי הנתבעת התרשלה באיחור באבחון מנינגיומה, גידול ראש שפיר, אצל התובעת.

התובעת החלה לסבול מכאבי ראש, סחרחורות, כאבי צוואר, ראיה כפולה והבזקי אור עוד בשנת 2004, והתלוננה בפני רופאת המשפחה ורופאת עיניים מספר רב של פעמים על הבעיות הנ"ל.

הרופאים המטפלים ציינו בפני התובעת כי התופעות הנ"ל הן על רקע נפשי ופטרו אותה במשככי כאבים, הוראות למנוחה ומעקב ואף בתרופות פסיכיאטריות להרגעה.

התובעת לא נשלחה לנוירולוג וכן לא נשלחה לבצע כל בדיקת הדמיה כדוגמת CT או MRI, אף כאשר מצבה החמיר.

לטענת התובעת, רק ביום 26.5.11, הפנתה רופאת העיניים של הנתבעת את התובעת לנוירולוג, לבקשת התובעת, וביום 31.5.11 נבדקה התובעת לראשונה על ידי נוירולוג.

ב-22.6.11 בוצעה לתובעת בדיקת MRI בה התגלה כי התובעת סובלת מגידול מסוג מנינגיומה בקוטר כשניים וחצי ס"מ בגומה האחורית.

ביום 18.8.11 עברה התובעת ניתוח להסרת הגידול בבית החולים הדסה, על ידי פרופ' סרגיי ספקטור (להלן: "פרופ' ספקטור"),

אך תוצאות הניתוח הותירו אותה עם בעיות רפואיות רבות ומגוונות, אשר אחת מהן הייתה שיתוק בעין ימין בעקבות פגיעה בעצב הראיה.

התובעת טענה כי במהלך ביקורת בבית החולים הדסה אצל פרופ' ספקטור ביום 26.2.14, ולאחר שיפור ניכר בראיה בעין ימין, שאלה את הרופא מדוע נדרש פרק זמן כה ארוך להחלמת עצב הראיה.

לדבריה, השיב לה פרופ' ספקטור כי הגידול היה גדול מאד, בן 5 שנים, ולכן נכנס עמוק מאוד סביב עצב הראיה, וכאשר גירדו אותו במהלך הניתוח – נפגע עצב הראיה ולפיכך משך ההחלמה ארוך.

התובעת טענה כי פרופ' ספקטור אמר לה מפורשות שאם היו מגלים את הגידול מוקדם יותר, כשהיה יותר קטן, הפגיעה הייתה מזערית וללא צורך בהתערבות כירורגית.

לדברי התובעת, רק בשלב זה הוברר לה כי לו הייתה מופנית לרופאים הנכונים ו/או לבדיקות המתאימות, היה ניתן לגלות את הגידול בשלב מוקדם יותר ולמנוע את כל או את הרוב המכריע של הבעיות הנלוות לניתוח.

הנתבעת  – שרותי בריאות כללית טענה כי התביעה הוגשה באיחור והתיישנה ולכן יש לדחות אותה על הסף!

בית המשפט קבע כי:

על התיישנות בנזיקין חלות אפוא שתי מערכות דינים: סעיף 89 לפקודת הנזיקין וההסדר הכללי בחוק ההתיישנות.

על עוולות בהן הנזק מהווה רכיב מרכיבי עילת התביעה, כמו עוולת הרשלנות ועוולת הפרת חובה חקוקה, חל ההסדר הקבוע בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, הקובע כי בעוולה שהנזק הוא אחד מיסודותיה, לא צומחת עילת תביעה כל עוד לא נגרם נזק וממילא מירוץ ההתיישנות מתחיל רק ביום שבו התגלה הנזק, ובלבד שהוא התגלה תוך 10 שנים מיום שאירע.

הסיפא של סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, לפיה "אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק" מגבילה את התקופה בה ניתן להגיש תביעות בנזיקין בגין עוולות בהן הנזק התגלה מאוחר למועד בו אירע, לתקופה של 10 שנים מיום שאירע הנזק, כך שאם חלפו 10 שנים ממועד הנזק, לא ניתן להגיש עוד את התביעה, אף אם הנזק התגלה לאחר מכן.

מכל מקום, אין הסיפא מאריכה את תקופת ההתיישנות בתביעות נזיקין ל-10 שנים מיום אירוע הנזק, וכאשר חלפו 7 שנים מיום שנתגלה הנזק – הרי שהתביעה תתיישן, אף אם לא חלפו 10 שנים מהמועד שאירע.

בעוד שסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין עניינו ברכיב הנזק כאמור, על יתר רכיבי העילה, בכללם התרשלות וקשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק, חל ההסדר הקבוע בחוק ההתיישנות.

במקרה דנן ההוראות הרלוונטיות לצורך מניין ההתיישנות אינן ההוראות בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, הדוחה את תחילת מרוץ ההתיישנות למועד גילוי הנזק, שכן הנזק התגלה במועד הניתוח כאמור, והתביעה הוגשה למעלה מ-7 שנים לאחר מכן.

ההוראות אותן יש לבחון הן ההוראות בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, הדנות בהתיישנות לגבי רכיב ההתרשלות ורכיב הקשר הסיבתי.

אמנם, לא מצופה היה מהתובעת, בהעדר השכלה רפואית, כי תגיע בעצמה למסקנה כי גילוי בזמן של הגידול היה יכול לחסוך ממנה את הצורך בניתוח והיו נמנעים ממנה נזקי הניתוח.

אלא שהחל מהמועד לאחר הניתוח היה מצופה ממנה כי תחשוד אודות ההתרשלות באיחור באבחון הגידול לאחר תקופה מתמשכת בה התלוננה על כאבי ראש, סחרחורות והבזקי ראיה ואף ידעה כי "מצבה אינו רגיל" והפצירה ברופאים המטפלים להפנותה לנוירולוג.

האם קוסמטיקאית תחוייב בגין רשלנות רפואית למרות שאינה רופאה?

האם מוטלת עליה חובת זהירות?

מי מאיתנו לא נזקק לטיפול קוסמטיקאית?

• להיות יפה יותר?
• צעיר/ה יותר?
• נקי/ה יותר?

נשים רבות נזקקות לטיפולי פנים, טיפולי יופי ושיפור העור.

גם גברים רבים נעזרים בשירותיהן של קוסמטיקאית אם זה לטיפולי אקנה ואם לטיפולי אסתטיקה.

האם רשלנות של קוסמטיקאית במהלך טיפול יופי / טיפול עור יכולה להוות עילה לתביעה?

כיצד מתייחס לתביעות אלו בית המשפט?

הטיפול אצל קוסמטיקאיות הינו טיפול מבחירה ולא בשל צורך רפואי בניגוד לטיפול רפואי או ניתוחים רפואיים.

האם גם טיפולים קוסמטיים מציבים את חובת הזהירות המוטלת על הקוסמטיקאית?

תביעה בגלל איפור גבות קבוע שכשל

התובעת ביקשה להיטיב את מראה פניה ופנתה אל הנתבעת שהינה קוסמטיקאית במקצועה על מנת לבצע איפור קבוע בגבות ובשפתיים.

האיפור הקבוע בגבות בוצע על ידי ה קוסמטיקאית, ואילו תוצאת האיפור הקבוע בשפתיים, היתה לא יפה באופן שהשפה העליונה שורטטה גבוה מקו השפה, ונוצר רושם כאילו יש לתובעת שפם!

התובעת תבעה את הקוסמטיקאית לפיצוי בגין נזקיה

הקוסמטיקאית הכחישה את כל המיוחס לה וטוענת כי ביצעה את האיפור הקבוע בשפתיה של התובעת על הצד הטוב ביותר, ואם ארע נזק, לא ארע נזק זה בגין טיפולה, ומכל מקום, אין קשר סיבתי בין הטיפול לבין הנזק הנטען.

בית המשפט מצא כי הקוסמטיקאית התרשלה כלפי התובעת

בית המשפט הסביר בפסק הדין כי התובעת הגיעה אל הנתבעת לצורך קבלת טיפול אשר ייפה בעיניה את מראה פניה, ולצורך כך ביקשה להעבות את קו השפה בשפתה העליונה.

מהעדויות עולה כי התובעת דרשה כי יעבו את קו התחיום של השפתיים כמעט עד אפה, אולם מהתרשמות בית המשפט מדובר באשה פשוטה שלא הבינה את דרישותיה ועל הקוסמטיקאית היה להבהיר לה כי עיבוי השפתיים יביא לתוצאה מכוערת, במיוחד שהקוסמיטקאית העידה כי ידעה שזה יצא מכוער.

כלומר במקרה זה לא רק שקיימת חובת זהירות קונקרטית, אלא שחובה זו הופרה.

בית המשפט קבע כי לא הוכח שהקוסמטיקאית ניסתה להניא את התובעת מהמשך עיבוי קו השפתיים, ועדותה עלה כי מה שעניין אותה היה תשלום הכסף ולו במחיר כיעורה של התובעת, מקום שכאמור ידעה שהתוצאה תהיה כעורה.

עניין החזר הכסף אף לא עלה כלל על דעתה של הנתבעת אשר העידה:

"אני לא חשבתי להגיד לה שאני אחזיר לה את הכסף",

וכאמור, הנתבעת העדיפה לכער את מראה פניה של התובעת, על הפסקת הטיפול והשבת הכסף.

מכאן עולה כי אין כל ספק באשר לקיומה של חובת זהירות קונקרטית וכן באשר להפרתה.

בית המשפט קבע כי הקוסמטיקאית ביצעה טיפול קוסמטי כושל בשפתי התובעת בית המשפט לא קיבל את טענת הקוסמטיקאית לאשם תורם, ברור כי התובעת לא צפתה ולא הבינה את תוצאות דרישתה, ומאידך, לא הוכח כלל כי הנתבעת ניסתה להבהיר לה את תוצאות דרישתה, משכך, אינני רואה בדרישתה של התובעת משום אשם תורם.

בית המשפט חייב את הקוסמטיקאית לשלם לתובעת סך של:

32,600 ₪ וכן שכ"ט עו"ד והוצאות משפט.

הסרת שיער בלייזר אשר גרם לכוויות

מקרה אחר נוסף של תובעת שאר עברה טיפולי הסרת שיער בלייזר וכתוצאה מהטיפול סבלה מכוויות קשות.

התברר כי הקוסמטיקאית שאר ביצעה את הטיפולים לא היתה בעלת הכשרה מקצועית מתאימה.

היא לא בדקה האם סוג הטיפול מתאים לתובעת ולא היתה מיומנת בשימוש במכשיר הלייזר.

בית המשפט קבע כי אומנם טיפולים אסטטיים הינם מבחירה והם אינם חובה, בשונה מניתוחים רפואיים או טיפול רפואי אצל רופא, אך עדיין יש לראות בכך טיפול רפואי.

לאור זאת, מוטלת על הקוסמטיקאית למסור לתובעת את כל המידע אודות הטיפול על מנת שתוכל לתת הסכמה מדעת:

מהו משכו של הטיפול, מהי התוצאה הצפויה, מהם אחוזי ההצלחה של הטיפול, האם ישנם סיכונים, תופעות לוואי, משך ההחלמה, אפשרויות חלופיות וכיו"ב, וזאת בהתאם לחוק זכויות החולה -1996.

כאשר התובעת לא קיבלה את כל האינפורמציה הרלוונטית, הרי שלא נתנה הסכמה מדעת לטיפול וזוהי עילה לתביעה בגין פגיעה באוטונומיה.

אם נגרם לתובעת נזק פיזי ממשי כתוצאה מן הטיפול, נזק אשר לו ידעה עליו, לא היתה בוחרת לבצע את הטיפול האסתטי, הרי שקמה עילה לתביעה בגין רשלנות רפואית.

לתובעת נפסקו פיצויים בסך של 172,000 ₪.

טיפול פילינג אשר גרם לכתמים לבנים בפניה של התובעת

התובעת עברה טיפולי פילינג אצל קוסמטיקאית למרות שגוון עורה הכהה לא התאים לכך ונותרו לה כתמים לבנים על העור.

בית המשפט קיבל את התביעה וקבע כי הקוסמטיקאית התרשלה כלפי התובעת בכך שביצעה את הטיפול למרות שקיימת מוסכמה רפואית נרחבת שאין לבצע פילינג בפניו של אדם בעל עור כהה, כמו של המטופלת, ולמרות שהיה עליה להיות מודעת לכך שגוון עורה של המטופלת אינו מתאים לפילינג.

יש חשיבות גדולה התאמת הטיפול לנתוניה האישיים של התובעת, הרקע הרפואי של התובעת, ולוודא שאין לה רגישות מיוחדת שעלולה להגביר את הסיכון הטמון בטיפול או לגרום לה נזקים מיוחדים.

בית המשפט פסק לתובעת 90,000 ₪.