פגיעה ביד במהלך העבודה – מי חייב בפיצוי ? כמה גובה הפיצוי?
התובע, התבקש על ידי האחראי על התחזוקה במפעל, לבדוק מפוח לא תקין על גג המפעל.
לאחר ניתוק המפוח מהחשמל ותוך כדי ניסיון להוריד את המנוע מהמפוח כדי לבצע התיקון, החל מאוורר המפוח להסתובב, סובב את הגלגל וכף ידו נתפסה בין הרצועה לגלגל ונפגעה קשות.
ממקום התאונה פונה לבית חולים שם אובחנה בכף ידו הימנית של התובע קטיעה בגובה הבסיס באצבע מספר 5 ושבר באצבע מספר 4.
התובע נותח ושוחרר מבית החולים למחרת, עם המלצות למעקב רפואי, טיפול אנטיביוטי, החלפת חבישות וחופשת מחלה בת ארבעה שבועות.
לדבריו, מאז התאונה הוא סובל מכאבים, הגבלה בתנועת יד ימין רגישות וחולשה.
תביעה נגד הביטוח לאומי
התובע הגיש תביעה לביטוח לאומי אשר קבע לו נכות בשיעור של 9.75% וקיבל סך של 61,000 ₪ מביטוח לאומי.
תביעה כנגד המעביד בעוולת רשלנות
התובע טוען, כי נסיבות התאונה מקימות חבות של הנתבעות כלפיו ברשלנות, שבאה לביטוי, בין היתר, בכך שהנתבעת הפרה חובותיה לתת לו הדרכות בטיחות ייעודיות לעבודתו על המפוח, להנהיג שיטות עבודה בטוחות, ולהזהיר אותו מפני הסיכונים הטמונים בעבודתו.
הנתבעות טוענות כאמור כי אינן נושאות באחריות לנסיבות התאונה שקרתה בגלל התנהלות פזיזה ורשלנית של התובע, שהניח את ידו על חלק מסוכן במכונה, ביודעו שהדבר אסור.
טעות שאין לה דבר עם העדר הדרכה, העדר פיקוח, או שיטות עבודה לקויות.
המקרה הגיע לפתחו של בית המשפט אשר קבע כי המעביד התרשל כלפי העובד
הנתבעת התרשלה כלפי התובע כשהפרה חובת הזהירות החלה עליה וחובות חקוקות בהן היא חבה כלפיו.
לא קיימו הדרכות בטיחות
מלבד הדרכות בטיחות כלליות לא קיימה הנתבעת, בכל מהלך שנות עבודתו אצלה, הדרכות בטיחות ייעודית לעבודה על המפוח/המכונות שבטיפולו.
לא הוגשו ראיות על הדרכות בטיחות ייעודיות לעבודה על מכונות או על תוכן ההכשרה שקיבל התובע לכאורה כבעל הסמכה לעבודה על מכונות ללא מגנים וכיוצא באלה.
הימנעות הנתבעות מהצגת הראיות שבידיהן, והסבר לא סביר שהתיעוד לא הוגש כי לא התבקש להגישו, והודאתו כי אף לא ניסה לאתר אותו פועלת לחובתן במישור הראייתי.
גם לעובד ותיק יש חובת הדרכה
את הטענה, לכאורה, לפיה כעובד ותיק ומנוסה לא נדרש התובע להדרכה ולפיקוח אין בידי לקבל.
חובות המעסיק בהדרכה ובפיקוח, נועדו, בין היתר, לרענן את הוראות הבטיחות בעבודה על מכונות, גם אצל המנוסים בעובדים, ותקנה 3 לתקנות ההדרכה, המעגנת חובה זו, חלה ביחס לכלל העובדים, גם בעלי ותק.
ההלכה הפסוקה מחמירה עם המעסיק, ובתוך כך, מטילה עליו חובה אקטיבית לנקוט בצעדים סבירים כדי למנוע מעובדיו סכנות (רגילות ובלתי רגילות) שמקורן לא רק בתנאי העבודה אלא אף ברשלנות העובדים עצמם, בין היתר, עליו להזהיר את העובדים מפני הסכנות הללו ולנקוט באמצעים למניעתן, ללא קשר למודעות העובדים לסכנות שבמעשיהם.
בנוסף על כך, היה על הנתבעת להזהיר את התובע מפני הסיכון המוגבר הטמון בעבודה במכונות ללא מגנים, ולהטמיע אמצעי זהירות בהם עליו לנקוט, והיה עליה להימנע מן ההנחה לפיה, בהיותו עובד ותיק ומנוסה, הדברים כבר ידועים לו.
טענת הנתבעות (שתיבחן במסגרת הדיון בשאלת אשמו התורם של התובע לתאונה) לפיה התובע התרשל וסטה מרמת הזהירות הנדרשת כשהניח ידו על גלגל המנוע, אינה פוטרת אותן מאחריות לתאונה, בנסיבות בהן הוכח לכאורה, כי הנתבעת הפרה חובותיה לנקוט באמצעי זהירות אופטימליים, לרבות למניעת התרחשות תאונה כתוצאה מרשלנות, ואף רשלנות חמורה של התובע במהלך ביצוע עבודתו
המעביד הפר את החובות החקוקות המוטלות עליו
המסקנה המתקבלת מן הדברים היא, כי הנתבעת הפרת חובות חקוקות כלפי התובע, שהפרתן מהווה אינדיקציה להתרשלותה כלפיו, וכי לא הראתה שנקטה באמצעים האופטימאליים בהם היא מחויבת, בנסיבות בהן הוא מבצע עבודתו בתנאי סיכון מוגברים, שאילו ננקטו, לא מן הנמנע כי היה בהם כדי למנוע התאונה או למזער את היקף הנזק.
בחינת סיבתיות עובדתית ניתן לקבוע, שקיים קשר סיבתי בין הנזק שנגרם לתובע לבין התרשלותה של הנתבעת שהפרה חובתה לקיים הדרכה ופיקוח, וסבורני כי אף הקשר הסיבתי המשפטי מתקיים על פי המבחנים שהוזכרו לעיל.
אשם תורם של העובד
ככלל, נטיית הפסיקה היא להקל עם העובד ולדקדק עם המעסיק בכל הנוגע לשמירה על אמצעי בטיחות הולמים בעבודה.
בתי המשפט ייחסו אשם תורם לעובד במקרים בהם המעסיק הפר חובה חקוקה, רק אם הוכח שהעובד נפגע כתוצאה מהתממשות סיכון שנוצר מהחלטתו החופשית, לאחר הפעלת שיקול דעת עצמאי, ולא כשפעל רק בגדרי הסיכון שיצר המעסיק על ידי הפרת חובתו החקוקה
התמונה העובדתית שמבססת את אחריותן של הנתבעות, מצביעה בנסיבות הקונקרטיות גם על רשלנותו התורמת של התובע לנזק שנגרם לו, בשיעור לא מבוטל.
מעדותו המגמתית, שבה ניסה להתנער מכל אחריות לתאונה, כשטען כי היה עובד ניקיון, וכשניסה להמעיט מניסיונו כעובד אחזקה, התרשמתי שגם לדידו, החלטתו להניח ידו על גלגל ההינע, מהווה, בהיותו עובד ותיק ומנוסה, סטייה ממשית מסטנדרט זהירות נדרש מעובד אחזקה סביר.
לטעמי, אף אדם סביר.
ניסיונו בתפקידו, החלטתו העצמאית לבצע את התיקון לבד, ללא הנחיה או הוראה מהמעסיקה, מכניסה מקרה זה לגדר אותם "מקרים ברורים בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין" (עניין שיריזיאן), והעובד הוא בבחינת מי ש"נטל סיכון בלתי מחושב וממשי, כתוצאה מהחלטתו החופשית, ואותו סיכון הוא אשר גרם לנזק…
סטה באופן ממשי מרמת הזהירות הנדרשת, כך שחטא ברשלנות של ממש…"(אליעזר קלינה).
בנסיבות אלה התובע נושא באשם תורם משמעותי לקרות התאונה, וסבורני כי העמדת שיעורו על 20% תהיה סבירה ותשקף, על-פי מבחן האשמה המוסרית, את חלקו הלא-מבוטל בנזק, ומנגד, את חלקן של הנתבעות, הנושאות באחריות העיקרית לנקיטת אמצעי הזהירות.
