רשלנות בלידה תיאור מקרה, פרטים ופסק דין
בית החולים יפצה את ההורים בגין התרשלות בית החולים שבעקבותיה נולד העובר שהיה ברחמה של התובעת ללא רוח חיים.
התובעת, ילידת 1994, שהייתה בהריונה הראשון, הגיעה לבית החולים לאחר שהופנתה לשם מהמרפאה בשל חשד לירידת מים מוקדמת, בשבוע ה-38 להריונה.
עם קבלתה של התובעת לבית החולים, היא נבדקה על ידי רופא, אשר אישר את דבר ירידת המים, ובנוסף, ביצע בדיקת אולטרסאונד שלימדה כי העובר חיוני ועם דופק תקין.
התובעת חוברה למוניטור, ככל הנראה – כך נטען – בשעה 12:50 למשך כ-40 או 50 דקות, שתוצאותיו פורשו על ידי הצוות הרפואי כתקינות.
לפיכך, התובעת נותקה מהמוניטור למשך למעלה משלוש שעות.
בשעה 17:10, חוברה התובעת פעם נוספת למוניטור, והאחות, שלא הצליחה להדגים דופק עוברי, הזעיקה למקום רופא תורן, שגם הוא לא הצליח להדגים דופק עוברי.
הרופא ביצע בדיקת אולטרסאונד שלימדה כי העובר מת ברחם.
בהמשך, בוצע זירוז לידה, והעובר נתגלה מת כשחבל הטבור כרוך פעמיים על צווארו.
נתיחה שבוצעה בעובר לימדה, לשיטתם, כי מדובר בתינוק שהיה בריא עובר ללידתו.
בית החולים התרשל שלא גילה במועד את המצוקה העוברית
לטענת התובעים, בית החולים התרשל ולא פעל לפי הסטנדרט הסביר והמקובל ברפואת נשים ויילוד, וגרם לכך שהוחמצה ההזדמנות לגלות במועד את המצוקה העוברית שגרמה למותו של העובר, וכפועל יוצא מכך, נמנעה האפשרות להציל את העובר באמצעות ניתוח קיסרי מוקדם ודחוף.
הרשומות הרפואיות חסרות/הועלם מידע
התובעים, טענו גם לנזק ראייתי, בשל כך שהרשומות הרפואיות המתעדות את האבחנה ו/או הטיפול בתובעת, הן חסרות, חלקיות ונוהלו ברשלנות, ובניגוד לדין ולנהלים.
כך, בין היתר, חלק מגיליון הניטור אינו מגלה את שעת ההתחלה והסיום שלו, והוא אינו חתום בידי רופא. למעשה, נטען, כלל לא ניתן לדעת מי פענח את הניטור, ואף לא אם מדובר במוניטור שהיה מחובר לתובעת.
נטען גם, לפגיעה באוטונומיה נוכח הסתרת מידע שהיה מסייע לתובעים לקבל החלטה מושכלת על המשך הלידה ומעבר לניתוח קיסרי, נוכח סימני המצוקה העוברית שהופיעו בניטור.
המקרה הגיע לפתחו של בית המשפט אשר בחן את המקרה וקבע:
התובעת התקבלה בבית החולים בסמוך לשעה 13:00, אליו הגיעה בשל ירידת מים. עם הגעתה לבית החולים, חוברה למוניטור, כשעל גבי תרשים המוניטור מצוין כי היא חוברה אליו בשעה 12:43.
מהתרשים גם עולה כי היא הייתה מחוברת אליו עד השעה 13:24 ניטור זה נמצא תקין.
בסמוך לאחר השעה 17:00 חוברה התובעת פעם נוספת למוניטור, ואז התברר כי העובר כבר אינו חי.
לא נערכה לתובעת בדיקת אולטראסאונד משך למעלה מ-3 שעות!
בכל הנוגע למסגרת הזמן שמשעה 13:24 ועד השעה 17:00, אין כל אינדיקציה לבדיקה כלשהי שנערכה לתובעת. וכפי שעלה מעדותה, שלא נסתרה, לא נערכה לה כל בדיקה בפרק זמן זה.
בית החולים לא הביא עדים להוכחת טענותיו
הנתבעת לא הביאה את הרופא, או מי מהצוות הרפואי שטיפל בתובעת, כדי לסתור את טענת התובעת בעניין זה, ולא הביאה כל ראיה, ולמעשה אף לא טענה, לקושי שהיה בהבאת מי מעדים אלו (גם אם אינם עובדים בבית החולים כיום), וההנחה, בהתאם לפסיקה, היא אפוא, כי לוּ אחד מאלו היה מתייצב למתן עדות, הוא היה מאשר את עדות התובעת.
לא נאמר לתובעת לשים לב לתנועות העובר
לא נאמר לתובעת כי עליה לתת את תשומת לבה לתנועות העובר, ולדווח לצוות הרפואי בכל מקרה שהיא אינה מרגישה תנועות שכאלו.
גם אין תיעוד בגיליון הרפואי לכך שדברים מעין אלו נאמרו לה.
המומחה מטעם בית החולים שנדרש לעניין זה בעדותו בבית המשפט, אמנם טען כי אין ספק שהדבר נאמר לתובעת על אף שהדבר לא זכה לתיעוד, שכן "יש גבול למה שאפשר לרשום".
ברם, בד בבד הוא ציין כי במחלקה שהוא מנהל מקפידים על כך.
בית החולים לא זימן אף אחד לעדות מטעמו כדי להוכיח שהדברים נאמרו לתובעת.
ליקויים ברישום הרשומות הרפואות
באשר לניטור השני למעשה, לא ניתן לקבוע באיזה שעה הוא נעשה.
גם לא ניתן לקבוע שהוא שייך לתובעת, כפי שכאמור, לא ניתן לקבוע זאת בוודאות ביחס לניטור הראשון, בהעדר ציון שמה של התובעת על גביו.
על רישום זה אין חתימה של רופא בסיומו.
מאחר והרישום על גבי הניטור חסר, בשל מחדל של בית החולים, הרי שמחד, לא ניתן לקבוע כי ניטור זה נעשה בין השעה 13:24 לשעה 17:00.
והמסקנה היא, כי לא הוכח קיומו של ניטור במשך למעלה משלוש וחצי שעות, ואכן אין תיעוד לניטור שכזה בגיליון הרפואי.
מאידך, יש להניח, כנגד בית החולים, כי מדובר בניטור שנעשה בפרק הזמן האמור, ולא הייתה התייחסות לתוצאותיו, שכן כאמור, הוא לא נחתם בסופו, כמקובל.
מכאן יוצא כי:
לא נאמר לתובעת כי עליה לתת את תשומת לבה אודות תנועות העובר ולדווח על כל בעיה לצוות הרפואי; כי לא נעשתה כל פעולה מסיום הניטור בשעה 13:24 ועד השעה 17:00; גם אם נעשה ניטור הוא לא מבחן ע"י צוות בית החולים.
האם יש קשר סיבתי בין התרשלות בית החולים למות העובר?
הובהר לתובעת פעמים מספר במהלך הריונה, אך אין בכך כדי להקהות את המחדל שבאי אמירת דבר זה לתובעת, דווקא בשלב זה כשהיא בבית החולים, וסבורה שהיא תחת השגחה.
יש לזכור, כי מדובר היה בלידה ראשונה של התובעת, והמתח, כמו גם אי הידיעה, דרשה את הפניית תשומת לבה באופן מיוחד, לדברים שעליה לתת את דעתה.
בפרט, נוכח העובדה כי התובעת הובהלה לבית החולים בשל ירידת מים.
משהדבר לא נעשה, פשיטא כי מדובר במחדל של בית החולים.
בית החולים לא הביא לעדות את הרופא שיעיד לעניין משמעות תוצאות המוניטור
בנסיבות אלו, שעה שהרופא אשר טיפל בתובעת, לא התייצב למתן עדות, וגם לא רופא אחר שעיין בתרשים הניטור בזמן אמת, לא ניתן לדעת, האם בשעה שהוא הבחין בתרשים הניטור (אם הבחין), הוא סבר כי מדובר במצב תקין, אם לאו.
אפשר שהוא הבחין בבעיה כלשהי, אך לא פעל כפי שמצופה ונדרש ממנו.
משעה שהנתבעת לא זימנה אותו לעדות, לא ניתן היה לעמוד על כך, וממילא יש להניח, בהתאם לחזקה האמורה, הקבועה בפסיקה מקדמת דנא, כי לוּ היה מתייצב, עדותו הייתה תומכת בגרסת התובעת, לפיה הוא התרשל בטיפול, שעה שלא פעל כמצופה ממנו חרף התרשמותו מתרשים הניטור בדבר קיומה של מצוקה עוברית.
הימנעותו של בית החולים מלבדוק את הניטור השני, כמו גם הימנעותו מלהעמיד את התובעת על חובתה לשים לב לתנועות עוברהּ, העמידו את העובר בסיכון, שמא יתרחש דבר המחייב טיפול מיידי, מבלי שהדבר ייוודע במועד ומבלי שהטיפול יינתן.
האם מותו של העובר היה נמנע?
אף אחד מהמומחים לא יכל לקבוע מה גרם למותו של העובר.
כאמור, לאחר לידתו כעובר מת, חבל הטבור נצפה כרוך פעמיים על צווארו.
ברם, כפי שהסכימו המומחים, אין כל ראייה כי דבר זה גרם למותו של העובר, ובלידות רבות, בהן נולד עובר כשחבל הטבור כרוך על צווארו, הוא ממשיך וחי חיים בריאים ותקינים.
מחדליו הרשלניים של בית החולים, במקרה דנא, ביניהם העובדה כי לא הדגישו בפני התובעת שעליה לשים לב לתנועות העובר וליידע את הצוות הרפואי במקרה של אי הרגשת התנועות, כמו גם ההתעלמות מהניטור השני, בכך שהוא לא נבדק על ידי רופא, מצדיקים את העברת נטל ההוכחה אל בית החולים.
העברת הנטל משמעותה, כי עכשיו על בית החולים, להפריך, במאזן הסתברויות, את הטענה כי לוּ הייתה התובעת שמה לב להפסק תנועות העובר והיא הייתה פונה לצוות הרפואי ניתן היה לעלות על מצוקה עוברית בשלב מוקדם בו ניתן היה להציל את העובר.
וכן, להפריך את הטענה כי לוּ היה רופא בוחן את הניטור השני, הוא היה מגלה כי קיימת מצוקה, ופועל באופן שהיה יכול להציל את העובר.
מומחה הנתבעת קבע בשולי חוות דעתו בהאי לישנא:
"לאחר הלידה בעובר נצפו פתולוגיות שחייבו ניתוח שלאחר המוות, כפי שהומלץ על ידי הצוות המטפל.
כזה לא בוצע ככל הנראה, סיבת המוות תהיה אניגמטית, וחבל, שכן לא ניתן יהיה לייעץ לגבי הריונות נוספים של האישה".
הנה כי כן, המומחה מטעם הנתבעת קבע במפורש, על אף שעם הולדת העובר לא נמצאו מים מקונייאלים, כי "סיבת המוות תהיה אניגמטית", ודי בכך כדי לקבוע, כי הנתבעות לא הרימו את הנטל – המוטל עליהן, כאמור – להוכיח כי סיבת המוות אינה קשורה למחדלי בית החולים.
מאחר ובבדיקה של העובר לאחר מותו התגלו מומים שונים, אשר אין ספק כי גם אם הוא היה נולד חי, הוא לא היה בריא לחלוטין.
משמעות המומים שנתגלו על המשך חייו של העובר ותוחלתן, לוּ היה נולד חי, לא נתבררה, אך יש בכך כדי להשליך על גובה הפיצוי.
בנוסף יש לציין בהקשר זה, את עדותה של התובעת עצמה כי בבדיקות שביצעה לאחר הלידה נמצא כי יש לה נטייה לקרישיות יתר, וכן לכך כי לאחר מות עוברה, היא הפילה עוד שלוש פעמים ורק לאחר מכן נולד לה ולבעלה, תינוק בריא.
