האם מעצר שווא ושימוש בטייזר מזכה בפיצוי בגין נזקי גוף?
התובע, נעצר על ידי שוטרי סיור, לאחר מרדף כשהוא רוכב על אופנוע לאחר שנרשם במסוף כי הוא נוהג בשלילה.
בתום המרדף, כתוצאה מפגיעה בין הניידת והאופנוע, נפצע ופונה לבית החולים כשהוא עצור ובליווי שוטר.
לאחר שהטיפול בו הסתיים, התבקש להתלוות לשוטרים לתחנת המשטרה ובעקבות סירובו התפתח עימות שהביא לכך שקצין משטרה, הפעיל כנגדו את מכשיר הטייזר שברשותו.
התובע טוען כנגד התנהלות שוטרי הסיור, כנגד מעצרו שלטענתו היה מעצר שווא, וכנגד השימוש במכשיר הטייזר שנעשה, לטענתו, שלא כדין.
בעקבות כל אלה, הגיש תביעתו לפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לו ובגין הפגיעה בזכויותיו החוקתיות ובזכותו לאוטונומיה.
התיק הגיע לפתחו של בית המשפט אשר בחן את הניסבות, התייחס גם לאישום הפלילי ושמע את העדויות.
מעצרו של התובע – האם מעצר שווא והאם נפגעו זכויותיו החוקתיות?
בית המשפט בחן את העדויות והכריע כי מעצרו של התובע לא היה לשווא, שכן הוא ניסה להסתיר את מספר האופנוע וניסה לברוח מניידת המשטרה תוך סיכון ציבור המשתמשים בדרך.
הרושם שעשה התובע בעדותו הוא של אדם שבוודאי הבין כי אם ייתפס בתום המרדף, צפוי הוא להיעצר על ידי שוטרי הסיור בגין העבירות שביצע, הן הסתרת המספר, הן ניסיון הבריחה שמהווה עבירה כשלעצמה, סיכון משתמשי הדרך ובסופו של דבר התאונה שהתרחשה בעת תפיסתו.
האם נהלי השימוש במכשיר הטייזר תרמו להתרחשות האירוע והאם הוכחה רשלנות מצד המדינה שגרמה לנזק?
עם כניסת מכשיר הטייזר לשימוש משטרת ישראל, נקבע נוהל שימוש במכשיר [נוהל מס' 90.221.050 שצורף למוצגי התובע].
על פי סעיף 1 לנוהל, המכשיר נועד להוות כלי נוסף העומד לשוטר לצורך אכיפת סמכויותיו.
בסעיף 1.ב. לנוהל נקבע כי: "הניסיון שהצטבר במשטרת ישראל מלמד כי קיימים מצבים בהם לא די באמצעים הקיימים כדי לתת מענה מבצעי הולם למצבים השונים בהם נדרשת הפעלת כוח".
כלומר, מטרת המכשיר היא לאותם מקרים בהם הפעלת כוח פיזי או אמצעי ריסון אחרים אינם מספקים.
בסעיף 12 לנוהל נקבעו תנאים מצטברים להפעלת המכשיר ובס"ק ב. הובהר כי אחד התנאים לשימוש במכשיר הוא כי הדבר נעשה על פי חוק, באופן סביר ומידתי, כלומר במידה המספקת להשגת המטרה שלשמה מופעל הכוח.
הנוהל אינו קובע כי שימוש במכשיר הטייזר הוא אופציה ראשונה אלא כלי נוסף, לאחר שכלי ריסון אחרים אינם מספקים וכי השימוש בו צריך להיעשות באופן מידתי.
בפועל, גם אנשי השטח, שוטרי וקציני המשטרה, היו בדעה כי השימוש במכשיר הטייזר הוא ברירת המחדל לריסון עצור ולא אמצעי אחרוןלאחר ששימוש בכוח פיזי לא הועיל.
הדבר מלמד על יישום לקוי של הנהלים, היעדר הדרכה מתאימה והיעדר פיקוח על שיטת הפעלת הטייזר על ידי השוטרים שהוסמכו לכך.
יש להניח כי הדרכה ופיקוח מתאימים, היו מקטינים את הסיכוי לתפיסת הפעלה שגויה אצל כוחות השטח.
אחריות המשטרה/המדינה
יישום הנהלים בכל הנוגע לתחקיר הטייזר והפקת לקחים מכל הפעלת מכשיר טייזר, הייתה מצביעה על הכשלים הנ"ל ומאפשרת מניעתם.
ליקויים אלה מהווים חריגה מהסטנדרט המצופה ממשטרת ישראל ותרמו להתרחשות האירוע. לפיכך, יש לראות במדינת ישראל כאחראית ישירה לנזקי התובע.
האם גם לקצין המשטרה ישנה אחריות אישית לפיצוי התובע? האם השתמש בכח בלתי סביר?
התובע לא תקף פיזית את השוטרים ולא הייתה צפויה פגיעה פיזית כלשהי בהם מפניו.
אמנם התנהגותו שכללה קללות ואיומים כלפי השוטרים הייתה חמורה וכשלעצמה מהווה עבירה, אולם מצופה מכוח משטרתי מקצועי כי ינהג באיפוק וריסון אל מול פרובוקציות מעין אלה.
אין ספק כי להתנהגות התובע באירוע יש תרומה משמעותית להיווצרות העימות ולכך יש משמעות נזיקית ברורה, אולם אין בכך כדי לגרוע מחובת השוטרים לפעול בהתאם לנהלים ולהפעיל את האמצעים שברשותם בצורה שקולה ומידתית.
בנסיבות המקרה, היה מצופה מהשוטרים כי ינסו להפעיל כוח פיזי סביר.
רק אם היה מתפתח עימות פיזי שהיה כולל אלימות מצדו של התובע, ניתן היה להפעיל כנגדו את אמצעי הריסון החשמלי – הטייזר.
השימוש בטייזר כאמצעי ריסון בעדיפות ראשונה, לפני הפעלת אמצעים אחרים אינו סביר, אינו מידתי ומנוגד לנהלים שנקבעו על ידי משטרת ישראל ולכן הקצין משטרה נהג באופן בלתי מידתי ובלתי סביר בעת הפעלת מכשיר הטייזר ובכך יש לראות בו כמי שהתרשל כלפי התובע.
התנהגות הקצין מהווה גם תקיפה
התנהגות הקצין אף מהווה עוולה לפי סעיף 23 לפקודת הנזיקין – עוולת התקיפה.
לקצין המשטרה לא עומדת ההגנה שבסעיף 24 לפקודה לאחר שנקבע כי השימוש שעשה במכשיר הטייזר לא היה מידתי וסביר.
לכן, יש לראות גם בו אחראי, ביחד עם משטרת ישראל לנזקי התובע.
אשם תורם לתובע
לחובת התובע, עומדת התנהגותו שלו עצמו מראשית האירועים ועד להפעלת מכשיר הטייזר נגדו.
התובע, אשר לו עבר תעבורתי בסמוך ליום האירוע [יום קודם נתפס כשהוא נוהג בשלילה ועם שרשרת המסתירה את מספר האופנוע], רכב על אופנועו כשהוא מסתיר את מספר הרכב, ומנסה להימלט מניידת משטרה שדלקה אחריו.
כבר בשלב זה, היה צריך להיות ברור לתובע כי הוא מכניס עצמו לסיטואציה שסיומה הצפוי הוא מעצרו על ידי השוטרים.
גם בהמשך, בבית החולים, כאשר התבקש התובע להתלוות לשוטרים אל תחנת המשטרה, יכול היה לנהוג ככל אדם שומר חוק ולמלא אחר הוראות השוטרים שהיו במסגרת סמכויותיהם החוקיות. התובע בחר בדרך אחרת.
סעיף 5 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע:
"(א) בתובענה שהוגשה על עוולה תהא הגנה שהתובע ידע והעריך, או יש להניח שידע והעריך, את מצב הדברים שגרמו לנזק וכי חשף עצמו או רכושו למצב זה מרצונו.
(ב) הוראות סעיף זה לא יחולו על תובענה שהוגשה על עוולה הנובעת מאי-מילוי חובה שהיתה מוטלת על הנתבע מכוח חיקוק."
סעיף 68 לפקודה קובע:
"(א) סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תיכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק; אולם האמור בזה אין כוחו יפה להכשיל הגנה הנובעת מחוזה, ואם חל על התביעה חוזה או דין המגבילים את החבות, לא ייפרע התובע פיצויים למעלה מן הגבול שנקבע כאמור.
(ב) הופחתו הפיצויים לפי סעיף קטן (א), יקבע בית המשפט וירשום את סך כל הפיצויים שהתובע היה יכול להיפרע אילולא אשמו."
